אינטגרציה (חינוך) – הבדלי גרסאות

בנאומו בכנסת אמר [[שר החינוך והתרבות]] [[זלמן ארן]] ב-[[29 ביולי]] [[1968]]: {{ציטוטון|אני מציע לכנסת לאשר את המלצות הוועדה הפרלמנטרית שביצוען ההדרגתי יימשך כמה שנים ויתרום תרומה היסטורית להאדרת החינוך במדינת ישראל}}. השר לא נקב במספר השנים שלדעתו יעברו עד אשר תושלם הרפורמה במלואה. היעדר חוק מחייב גרם ליישום הרפורמה בהדרגה, בקצב שהיה איטי מהמצופה. בשנת הלימודים הראשונה ליישום הרפורמה (1968 - 1969), הוקמו 8 חטיבות ביניים שכללו 8% מתלמידי ז'-ח', בשנת הלימודים 1973-19741973–1974 למדו רק 30% מהתלמידים בחינוך העברי במסגרת של חטיבת ביניים.

כך לאורך השנים הבאות ועד לתחילת [[שנות התשעים]], גיבה בית המשפט העליון את מדיניות הממשלה בדבר האינטגרציה בחינוך, ודחה את העתירות שהוגשו לאורך השנים{{הערה|1=לסקירה מקפת ראו [[דן גבתון]], "בציפייה למזרחי נ' מחלקת החינוך של טופי-גן השרון (לא נידון): מבט משווה וביקורתי על עמדת בית המשפט העליון כלפי האינטגרציה בחינוך בישראל", '''[[עיוני משפט]]''' כח(2) (תשס"ה), עמ' 498. כמו כן: סטיב גולדשטיין ואיתן לדרר, חופש הפרט בבחירת בית הספר מול שוויון ואינטגרציה: מגמות בפסיקתו של בית המשפט העליון, '''מגמות''' לו 185. כמו כן, ראו ישי בלנק, "ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, הפרדות ואי שוויון בחינוך הציבורי", '''[[עיוני משפט]]''' כח (תשס"ה) 347, עמ' 384.}} מצד הורים, בעיקר ממעמד בינוני-גבוה, שביקשו לחמוק ממדיניות האינטגרציה מסיבות שונות, ומצד מגוון ארגונים שהיו מעוניינים בחינוך שונה. לקראת סוף [[שנות השמונים]] הרחיב בית המשפט את מסגרת הסמכות של הרשויות לאכוף אינטגרציה בחינוך אף מעבר לגבולותיה המקוריים, והחיל אותה במקרים מסוימים גם על בתי ספר יסודיים שכלל לא נכללו בדו"ח הוועדה.{{הערה|1=בג"ץ 595/88 '''שולמן נ' מנהל המנהל לחינוך בעיריית ת"א''', פ"ד מב(3), 594. במקרה זה דובר בהורי ילדה שעתרו כנגד החלטת העירייה שלא לאפשר להם לשלוח ילדתם לבית-ספר יסודי מחוץ לאזור הרישום שלהם. בית המשפט השתמש בתוכנית האינטגרציה כנימוק לשלילת זכותם זו. }}

מתחילת שנות התשעים, בעקבות התמורה שהתחוללה ביחסי הכוחות בין הרשויות המקומיות והשלטון המרכזי, ובעקבות השינוי הזוחל בחברה הישראלית,{{הערה|1=[[גדי טאוב]], '''המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל''', תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997 }}, התרחשה תפנית{{הערה|1=דן גבתון, '''טופי-גן''', עמ' 498-499}} משמעותית בפסיקת בית המשפט העליון בעתירות בעניין זכות הבחירה בחינוך ותוכנית האינטגרציה: הוא סירב לתת תוקף להחלטות מנהליות של רשויות מקומיות ושל הממשלה האוכפות את האינטגרציה. השינוי האידאולוגי לא היה מיידי ולא רציף, אולם היה עקבי בפסיקותיו, כך שניתן היה לראות את תהליך התחזקות המגמה.{{הערה|1=דן גבתון, '''טופי גן''', עמ' 499-504}}

* [[ישי בלנק]], [http://www.tau.ac.il/law/clinics/files-for-clinikan/mamlachtiyut.pdf "ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, הפרדות ואי שוויון בחינוך הציבורי"], '''[[עיוני משפט]]''' כח (תשס"ה), עמ' 347.

* אלי בר חיים, מאיר יעיש ויוסי שביט, [http://soc.haifa.ac.il/~yaish/papers/ShavitYaishBarHaim_h.pdf במעלה המדרגות היורדות: התרחבות וריבוד במערכת החינוך], סוציולוגיה ישראלית, י (1) 2008 עמ' 61-7961–79