פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 14 בתים, לפני שנה
שני כוחות המשימה, שנועדו לבצע את הנחיתות באלג'יריה, יצאו לדרכם מבריטניה ועברו דרך [[מצר גיברלטר]]. שיירה זו התגלתה על ידי המודיעין של הציר, וכבר ב-4 בנובמבר העבירו ה[[איטליה|איטלקים]] ידיעה לפיקוד הגרמני על קיומה של שיירה גדולה. הגרמנים שגו, וסברו כי הכוח הימי נועד לתגבר את הכוחות הבריטיים ב[[מלטה]], או להגיע ל[[לוב]] על מנת לתגבר את כוחותיו של הגנרל [[ברנרד לו מונטגומרי|מונטגומרי]] שרדפו אחר כוחותיו של [[רומל]] לאחר שניצחו ב[[קרב אל-עלמיין השלישי]].{{הערה|שם=Yang215}} הכוח, שיצא מנמלי [[ליברפול]] ו[[גלאזגו]] לאחר ששהה על אוניות הנחיתה מחודש ספטמבר, עבר דרך מצרי גיברלטר בשלום ב-5 וב-6 בנובמבר.{{הערה|שם=Bauer296}}
 
מעט לאחר חצות ב-7 בנובמבר, לקראת הנחיתה המתוכננת, הודיע מרפי לז'ואן על מועד הנחיתות., אך נוכחותו של דרלאן באזור מנעה מז'ואן לבצע את תוכניתו. הכוחות בשטח עמדו תחת פקודתו של דרלאן, וההשפעה שהייתה לז'ואן קודם לבואו פגה. בשעה שתיים בלילה פנה ז'ואן לדרלאן, הודיע לו על הנחיתות המתוכננות, וביקש ממנו לא להתנגד להן ולשתף פעולה עם צבאות בעלות הברית המערביות. אולם דרלאן סירב, ושלחשלח כוח משטרה שפיזר את נאמני ז'ואן, ששמרו על הווילה שבה שהה, ועצר אותו, את מרפי ואת סגנו קנת, ששהו באותו זמן בווילה.{{הערה|צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 505}}
 
==נחיתות "לפיד"==
===הנחיתות במרוקו===
[[קובץ:Jean Bart damaged 01.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אוניית המערכה "ז'אן באר" מעלה עשן בנמל קזבלנקה לאחר שנפגעה בקרב תותחים עם אוניית המערכה האמריקאית "מסצ'וסטס".]]
במרוקו, פעל גנרל [[אנטואן בתואר]] (Antoine Béthouart), מפקד הגנת החופים, בתיאום עם בעלות הברית. ערב הפלישה הוא השתלט על מוקדי כוח בבירה [[רבאט]]., אולם לאחר חילופי אש קצרים, הצליחו אנשי וישי בראשות מפקד אזור קזבלנקה, תת-אדמירל פרנסואה מישלייה (François Michelier), והמושל הכללי של מרוקו (ששימש גם כמפקד צבא צרפת בצפון אפריקה), הגנרל [[שארל נוגס]] (Charles Noguès), להשתלט על המצב, ולשים את בתואר במעצר (לאחר סיום הפלישה שוחרר בתואר, והמשיך לשרת בתפקידים בכירים בצבא צרפת החופשית ובצבא צרפת לאחר המלחמה). פעולתו של בתואר רק הביאה לכוננות מלאה של אנשי וישי במרוקו ערב הפלישה. נוגס, שקיבל מברק אישי מן הנשיא רוזוולט המפציר בו לסייע לכוחות הנוחתים של בעלות הברית, החליט להצטרף אל דרלאן בהתנגדות לפלישה.{{הערה|צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 507}}
 
כוח הנחיתה האמריקאי בראשותו של פטון הגיע לחופי מרוקו ב-8 בנובמבר, בשעות הבוקר המוקדמות. הכוח חולק לשלושה ראשים, כאשר הכוח העיקרי נחת באזור [[קזבלנקה]], ושני כוחות משניים פעלו מדרום, באזור העיירה סאפי (Safi), ומצפון באזור פור ליוטי (Port-Lyautey). על החוף נתקלו הכוחות הנוחתים בהתנגדות צרפתית כבדה, והצליחו להשתלט על יעדיהם רק לאחר שלושה ימי לחימה, שעלתה להם במחיר של 150 הרוגים.{{הערה|Lt. Col. E Bauer. '''The history of world war 2''', Orbis, London, 1984, pp 298}} במקביל התלקח קרב ימי, שבו ניסתה [[אוניית מערכה|אוניית המערכה]] הצרפתית "ז'אן באר", שבנייתה טרם הושלמה, ושימשה למעשה כסוללת תותחי חוף, להתנגד לכוח הימי האמריקאי. הקרב הסתיים בתבוסת הכוחות הימיים הצרפתיים, שאליהם הצטרפו צוללות גרמניות, באובדן "ז'אן באר", ובטיבוע שבע אוניות צרפתיות ושלוש [[משחתת|משחתות]], כשעל סיפונן אלף מלחים. בעקבות תבוסת כוחותיו בים וביבשה, נכנע נוגס לכוחות הפולשים ב-[[11 בנובמבר]].{{הערה|שם=צ'רצ'יל,506|1=צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 506}}
 
===הנחיתות באוראן===
[[קובץ:Inhabitants of Arzeu.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אזרחים בעיירה ארזיו, סמוך לאוראן, מקבלים בברכה את הכוח האמריקאי שנחת על החוף.]]
ב[[אוראן]] נחת כוח אמריקאי בפיקודו של גנרל פרדנדאל, אשר כלל כוחות [[חיל רגלים|חי"ר]] מ[[אוגדה|דיוויזיית]] הרגלים ה-1 בפיקוד גנרל טרי אלן. הנחיתות באזור אוראן בוצעו בהצלחה מרובה, ושלושה ראשי גשר נתפסו על ידי שבעה כוחות משימה שנחתו מהים. העיירה ארזיו (Arzew), בה נחתו [[יחידת הריינג'רס של צבא ארצות הברית|גדוד הריינג'רים ה-1]], צוות קרבי מדיוויזיית השריון ה-1 ורגימנט החי"ר ה-18,{{הערה|1=ג'יימס אלטיירי, "'''ראשי-החנית'''", הוצאת [[מערכות]], [[1965]], עמודים 116-141.}} ושדה תעופה סמוך, נתפסו כמעט ללא התנגדות.{{הערה|שם=Bauer299}} עם זאת, מבצע מוצנח לכיבוש שדה התעופה מדרום לאוראן נכשל בשל תנאי מזג אוויר שפיזרו את הצנחנים ולא אפשרו את השלמת המשימה, ונחיתה בתוך נמל אוראן בניסיון להשתלט על מתקניו נכשלה כאשר ספינות הנחיתה ספגו אש כבדה ורוב החיילים שהשתתפו בפעולה נפגעו. הקרבות באזור הנמל, שכללו מתקפות נגד צרפתיות, וקרבות אוויר וים בין המגינים על החוף לבין הכוח הפולש מן הים, נמשכו עד בוקר ה-10 בחודש, שבו הושלם כיבוש העיר.{{הערה|שם=צ'רצ'יל,506}}
 
===הנחיתות באלג'יר===
 
כיבוש העיר [[אלג'יר]] היה אחד היעדים החשובים ביותר של "מבצע לפיד". בעיר, ששימשה בירתה האדמיניסטרטיבית של צפון אפריקה הצרפתית, שכנה המפקדה של אדמירל דרלאן, שתפיסתו הייתה חיונית לגיוס התמיכה של הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה לפלישת בעלות הברית. אלג'יר הייתה הנקודה המזרחית ביותר שבה נחתו כוחות בעלות הברית במהלך מבצע לפיד, וכיבושה היה חיוני להשגת היעד האסטרטגי של השתלטות מהירה על תוניסיה, שבה החלו להתבצר כוחות הציר, ולהשלמת ההשתלטות על מושבות צרפת בצפון אפריקה.
 
הנחיתות באלג'יר החלו בשעות הצהריים של 8 בנובמבר. דרלאן פיקד על התנגדות מגני העיר, שכללה אש תותחים על ספינות הנחיתה, ועל ה[[משחתת|משחתות]] הבריטיות "ברוק" ו"מלקולם", שניסו להנחית חיילים אמריקאים ובריטים בנמל אלג'יר עצמו. אירוע זה היווה את ההתנגדות הממשית העיקרית לכוח הפולש. הכוחות הנוחתים לא התקשו להקים שלושה ראשי גשר באזור העיר, ולנטרל את הגנות החוף הצרפתיות. בכך סייעו להם אנשי ה[[רזיסטאנס]] בעיר עצמה, ובמיוחד אנשי המחתרת היהודית בפיקודו של [[ג'וזה אבולקר]] שהתחפשו לאנשי וישי והשתלטו על מוקדי תקשורת וכוח בעיר.{{הערה|{{הארץ|יאיר שלג|המחתרת היהודית הנשכחת|1.1458538|19 בנובמבר 2007}}}}
 
כאשר התברר לאדמירל דרלאן שכוחות בעלות הברית החלו לנחות בחופי צפון אפריקה, הוא שחרר את ז'ואן ממעצרו, והחל לשלוח מברקים למרשל פטן, במטרה לקבל ממנו הוראות כיצד עליו לפעול. כאשר חיילי בעלות הברית החלו בתנועה לעבר אלג'יר, החליט דרלאן לייפות את כוחו של גנרל ז'ואן להיכנע לפולשים, אולם באזור העיר אלג'יר בלבד. כניעתו של ז'ואן נכנסה לתוקפה בשעה שבע בערב. דרלאן נתפס בידי כוחות בעלות הברית. במשך שלושה ימים נוספים המשיכה להתנהל לחימה בנקודות הנחיתה האחרות של מבצע לפיד, כאשר ז'ואן לוחץ על דרלאן להכריז על הפסקת אש כללית. רק ב-10 בנובמבר הסכים דרלאן לבסוף להורות לכוחות וישי בצפון אפריקה להניח את נשקם. בתאריך זה נפגש ז'ואן עם ז'ירו שהגיע לאלג'יריה, והעביר לידיו את הפיקוד הכולל על כוחות צרפת בצפון אפריקה. ב-11 בנובמבר נכנסה הפסקת האש לתוקפה.
עם סיום הקרבות, ב-11 בנובמבר, נשאלה השאלה מי יקבל את הפיקוד על הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה. דה גול שהה מבודד בלונדון, ונראה כי ז'ירו, שבו תלו בעלות הברית את יהבן, אינו מקובל הן על אנשי וישי בצפון אפריקה והן על אנשי [[צבא צרפת החופשית]], והם מסרבים לקבל את מרותו.
 
בנסיבות אלו עשה גנרל מארק קלארק יד אחת עם אדמירל דרלאן, והכריז כי השלטון הצרפתי הקיים בצפון אפריקה יישאר על כנו. ב-22 בנובמבר חתמו דרלאן וקלרק על הסכם רשמי, שהותיר את דרלאן בראש ההנהגה האזרחית של מושבות צרפת בצפון אפריקה, ומינה את ז'ירו למפקד הצבאי של הכוחות הצרפתיים באזור. עסקה זו נתפסה כבלתי מוסרית ובוגדנית, ונמתחה עליה ביקורת רבה. משטרו של דרלאן בצפון אפריקה היה פרו-נאצי במוצהר, ואכף את [[חוק מעמד היהודים|חוקי הגזע האנטי-יהודיים]], תוך ביטול [[פקודת כרמיה]] הצרפתית שהעניקה ליהודים זכויות אזרח. מובילי ההתנגדות לשיתוף הפעולה של אנשי וישי בצפון אפריקה עם גרמניה הנאצית, אנשי [[הרזיסטאנס]] ובהם מנהיגי מחתרות יהודים כ[[ג'וזה אבולקר]], ואנשי צרפת החופשית, שלחמו זה כשנתיים נגד כוחות וישי, במאמץ רב ותוך נפגעים רבים, הביעו התנגדות קולנית לעסקה. הרציונל לעסקה, שדרלאןכי דרלאן הוא האיש שביכולתו להפסיק את הלוחמה, ולהביא להצלחת הנחיתות תוך מניעת נפגעים בנפש בשני הצדדים, והעברת הלחימה לשלב הבא, - מתקפה על כוחות הציר בתוניסיה, הובהר בהודעות פומביות של הנשיא רוזוולט ושל צ'רצ'יל, שקראו לעסקה "צעד זמני" ולא תרמו להרגעת הרוחות.
 
המאבק הפוליטי התגבש עד מהרה למאבק בין מספר קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים. קבוצתו של דרלאן, שאליה הצטרפו עוד אנשי וישי לשעבר כדוגמת המושל נוגס, ניהלה מאבק נגד ז'ירו, והמשיכה ברדיפה אחר אנשי המחתרת האנטי-נאצית, שסייעו לפלישה. באמצע דצמבר הגיע לאלג'יר שליחו של דה גול, הגנרל פרנסואה דא'סטייה דה לה ויז'רי, שאחיו, אנרי ד'אסטייה דה לה ויז'רי, היה מראשי המחתרת המתקוממים נגד משטר וישי שסייעו לכוחות הפולשים ביום הראשון של הפלישה לאלג'יר. הוא נפגש עם גורמים רבים, והתסיס נגד שלטונו של דרלאן. לאחר פגישה בין ד'אסטייה ודרלאן, שבה דרש ד'אסטייה את התפטרותו המיידית של דרלאן, גורש ד'אסטייה מאלג'יר על ידי האמריקאים. בה בעת הגיע לאלג'יר הטוען לכתר מלך צרפת, [[אנרי, דוכס פריז]], והחל אף הוא לגבש סביבו קבוצת תומכים, שקראה להתפטרותו של דרלאן, וליצירת ממשלה מלוכנית.
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 101I-027-1451-10, Toulon, Panzer IV.jpg|שמאל|ממוזער|250px|טנק גרמני בנמל [[טולון]], ולידו בוערת ה[[סיירת (אונייה)|סיירת]] הצרפתית "קולבר".]]
 
עם היוודע דבר הנחיתות בצפון אפריקה, ומעברו של דרלאן לצדן של בעלות הברית עם כריתת ההסכם עמן, עמדו גורמים בממשל וישי בקשרים עם דרלאן בניסיון להביא להצטרפות המרשל פטן לצדו ולצד בעלות הברית. הגנרל [[מקסים וייגאן]], שר ההגנה של וישי, ומפקד הצי של ממשל וישי, האדמירל [[גבריאל אופאן]], ניסחו אף נוסח מברק שיישלח אל דרלאן. [[היטלר]] צפה צעדים אלו, וידע כי אינו יכול לסמוך על נאמנותו של משטר וישי. הוא זימן אליו את ראש ממשלת וישי [[פייר לאוואל]], למעונו שב[[ברכטסגאדן]]. משהגיע לאוואל לשם, ב-[[10 בנובמבר]], התקבל בנזיפות ובצעקות, ולמחרת הודיע [[אוטו אבץ]], שגריר גרמניה בצרפת של וישי, כי היטלר הורה לצבא גרמניה לכבוש את "האזור החופשי" (דרום צרפת שהייתה תחת משטר [[צרפת של וישי]], אך לא תחת שלטון צבאי גרמני).
 
תוכניות לכיבוש האזור החופשי הוכנו זה מכבר על ידי הצבא הגרמני, על מנת להתכונן למצב שבו הנהגתו הפוליטית של ממשל וישי תיטה לטובת בעלות הברית. שם הקוד שהוכן להן היה "מבצע אטילה". פקודתו של היטלר לכיבוש האזור החופשי כונתה "מבצע אנטון". בד בבד כבשו צבאות [[איטליה הפשיסטית]] את [[ניס]] ואת [[קורסיקה]] מידי שלטונות וישי. ב-[[12 בנובמבר]] תם מבצע כיבוש צרפת.
 
אנשי וישי קיבלו את הכיבוש כמעט ללא התנגדות. מיד לאחר הכיבוש פורק "צבא שביתת הנשק" שהוקם לאחר כניעת צרפת בשנת [[1940]], כאשר במסגרת הסכם הכניעה הותר לצרפת להחזיק צבא בן 100,000 חיילחיילים. מעטים הם שגילו התנגדות. הגנרל [[ז'אן דה לאטר דה טסיני]] ניסה להתנגד לתוקפים ונשלח למאסר. לאחר הכיבוש נתפס אף וייגאן ונאסר.
 
ב[[טולון]] עגן הצי הצרפתי, שהיה הנכס החשוב ביותר בידי ממשלת וישי, שנותרה על כנה, ואף התיימרה עתה לשלוט בכל שטחה של צרפת, שלטון אזרחי. בראש הצי עמד האדמירל [[ז'אן דה לאבורד]]. דה לאבורד עמד בפני לחצים מכל הצדדים. מפקדו, האדמירל אופאן, ניסה לשכנעו להפליג לצפון אפריקה ולהצטרף שם לבעלות הברית. הנאצים ניסו אף הם לשים ידם על הצי, ויחידותיהם הקיפו את טולון. ב-[[27 בנובמבר]] החליטו ראשי הצבא והצי הגרמני לפעול ולתפוס את הספינות בכוח. עם הגעת הכוחות הגרמניים לאזור הנמל, הורה דה לאבורד על טיבוע ספינות הצי. לפקודתו הוטבעו 77 ספינות, ובהן שלוש [[אוניית מערכה|אוניות מערכה]] ("דאנקרק", "סטרסבור" ו"פרובאנס"), 8 [[סיירת (אונייה)|סיירות]], 16 [[משחתת|משחתות]] ו-16 [[צוללת|צוללות]].{{הערה|שארל דה גול, '''מאבק לחירות''', כרך שני "אחדות במערכה", הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 56}}