אלקטרומיוגרפיה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הרחבה
מ ניסוח
שורה 8:
למרות שבדיקת EMG ובדיקת הולכה עצבית משלימות אחת את השניה לא תמיד יש הכרח לבצע את שתיהן. כאשר מדובר במחלות שריר ראשוניות, בדיקת EMG בלבד עשויה להספיק, כיון שההולכה העצבית אינה נפגעת בעקבות מחלות של השרירים. אך כאשר מדובר בבעיה עצבית, לעתים קרובות יש לבצע את שתי הבדיקות כיון שפגיעה בעצבים עלולות לגרום לשינויים בשרירים הניתנים להערכה בבדיקת EMG. עקב השימוש המשותף באלקטרומיוגרפיה לבדיקת הולכת השרירים והעצבים הוצע בעבר לשנות את שמה ל'''אלקטרו-נוירומיוגרפיה''' (נוירו-נוירון= עצב, מיו=שריר).
[[קובץ:EMG - SIMI.jpg|ממוזער|רופא בוחן צג אלקטרומיוגרף]]
 
 
==היסטוריה==
==היסטוריה==
הניסויים המתועדים הראשונים שעסקו בתופעת החשמל בשרירים, היו עבודותיו של [[פרנצ'סקו רדי]] בשנת [[1666]]. רדי גילה כי הפעילות החשמלית המשמשת את ה[[צלופח חשמלי|צלופח החשמלי]] להגנה ולציד, נובעת משריר בעל יכולת מיוחדת ליצור חשמל. בשנת [[1773]] כבר הצליח Walsh להדגים שרקמת השריר של הצלופח מסוגלת לייצר ניצוץ חשמלי. בשנת [[1792]] בעקבות [[תגלית|תגליתו]] המקרית של [[לואיג'י גלווני]] כאשר ניצוץ של התפרקות [[חשמל סטטי]] במעבדתו גרם להתכווצות רגל של צפרדע מתה שהייתה מונחת בקרבת מקום, פרסם גלווני מאמר{{הערה|De Viribus Electricitatis in Motu Musculari Commentariusappeared}} בו טען כי מקור החשמל הוא ברקמה ביולוגית וכי חשמל יכול ליזום התכווצות שרירים.
 
ששה עשורים לאחר מכן, בשנת [[1849]], גילה הפיזיקאי ופיזיולוג [[אמיל דה בויס-ריימונד]] {{אנ|Emil du Bois-Reymond}} שניתן גם לתעד פעילות חשמלית בעת כיווץ רצוני של השריר.
ששה עשורים לאחר מכן, ב-1849, גילה אמיל דו בואה-ריימונד שניתן גם לתעד פעילות חשמלית בעת כיווץ רצוני של השריר. התיעוד הממשי הראשון של פעילות כזו נעשה על-ידי מארה ב-1890, והוא גם השתמש לראשונה במונח ממוגרפיה חשמלית. ב-1922 השתמשו גאסר וארלנגר באוסצילוסקופ כדי להציג את האותות החשמליים מהשרירים. בשל האופי האקראי של האות של התנועה האלקטרונית, ניתן היה לשאוב רק מידע כללי מהתבוננות בו. היכולת לאתר אותות אלקטרומיוגרפיים השתפרה בהדרגה בין שנות ה-30 לשנות ה-50 של המאה העשרים והחוקרים החלו לעשות שימוש נרחב יותר באלקטרודות משופרות לצורך חקר השריר. AANEM נוסדה בשנת 1953 כאחת ההתאגדויות המדעיות הפעילות המגלה עניין מיוחד בקידום המדע והשימוש הקליני בטכניקה זו. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החל שימוש קליני באלקטרומיוגרפיית שטח (sEMG) לטיפול בהפרעות ספציפיות יותר. הארדיק ועמיתיו החוקרים היו הראשונים שעשו שימוש מעשי ב- sEMG, ב-1966. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 הציגו קראם ושטגר שיטה קלינית לסריקה של שרירים מסוגים שונים באמצעות יחידת חישה של אלקטרומיוגרפיה.רק באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 התקדמו הטכניקות של שילוב באלקטרודות במידה מספקת כדי לאפשר ייצור סדרתי של מכשירים ומגברים זעירים וקלי-משקל. כיום, ניתן למצוא בשוק כמה וכמה מגברים מתאימים. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 יוצרו לראשונה כבלים אשר הפיקו אותות בטווח המיקרו-וולט הנחוץ. מחקרים אחרונים הניבו תובנות טובות יותר באשר לתכונות של התיעוד של אלקטרומיוגרפיית השטח. אלקטרומיוגרפיית השטח משמשת יותר ויותר לתיעוד של שרירים חיצוניים בפרוטוקולים קליניים או קינסיולוגיים, שבו משתמשים באלקטרודות תוך-שריריות כדי לבחון את השרירים העמוקים או את פעילות השריר המקומית.קיימים שימושים רבים לאלקטרומיוגרפיה. מבחינה קלינית, היא משמשת לאבחון בעיות נוירולוגיות או עצביות-שריריות. כשיטת אבחון, היא משמשת את מעבדות ההליכה ואת הקלינאים בעלי ההכשרה בביופידבק או בהערכה ארגונומית. אלקטרומיוגרפיה משמשת גם במעבדות מחקר רבות ושונות, ובכלל זה בכאלה העוסקות בביומכניקה, שליטה בתנועה, פיסיולוגיה עצבית-שרירית, הפרעות תנועה, שליטה ביציבה ופיזיותרפיה.
 
התיעוד הממשי הראשון של פעילות כזו נעשה על-ידי [[אטיין-ז'ול מארי]] בשנת [[1890]], והוא גם היה הראשון שהשתמש בהקשר זה במונח אלקטרומיוגרפיה. בשנת [[1922]] השתמש החוקר היהודי אמריקאי חתן פרס נובל לרפואה ופיזיקה [[יוסף ארלנגר]] ב[[אוסצילוסקופ]] כדי להציג את האותות החשמליים מהשרירים.
 
בשל האופי האקראי של אותות התנועה האלקטרונית, ניתן היה לשאוב רק מידע כללי מהתבוננות בהם. היכולת לאתר אותות אלקטרומיוגרפיים השתפרה בהדרגה בין שנות ה-30 לשנות ה-50 של [[המאה העשרים]] כשלרשות החוקרים עמדו אלקטרודות משופרות יותר לצורך חקר השריר. בשנות ה-50 נוסדו כמה התאגדויות מדעיות הפעילות בקידום מדע חקר השרירים באמצעות אלקטרומיוגרפיה, אחת מהם היא [[קרן AANEM]]{{אנ|American Association of Neuromuscular & Electrodiagnostic Medicine#AANEM Foundation}} שנוסדה בשנת [[1953]] ומגלה עניין מיוחד בשימוש הקליני בטכניקה זו.
 
ששה עשורים לאחר מכן, ב-1849, גילה אמיל דו בואה-ריימונד שניתן גם לתעד פעילות חשמלית בעת כיווץ רצוני של השריר. התיעוד הממשי הראשון של פעילות כזו נעשה על-ידי מארה ב-1890, והוא גם השתמש לראשונה במונח ממוגרפיה חשמלית. ב-1922 השתמשו גאסר וארלנגר באוסצילוסקופ כדי להציג את האותות החשמליים מהשרירים. בשל האופי האקראי של האות של התנועה האלקטרונית, ניתן היה לשאוב רק מידע כללי מהתבוננות בו. היכולת לאתר אותות אלקטרומיוגרפיים השתפרה בהדרגה בין שנות ה-30 לשנות ה-50 של המאה העשרים והחוקרים החלו לעשות שימוש נרחב יותר באלקטרודות משופרות לצורך חקר השריר. AANEM נוסדה בשנת 1953 כאחת ההתאגדויות המדעיות הפעילות המגלה עניין מיוחד בקידום המדע והשימוש הקליני בטכניקה זו. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החל שימוש קליני באלקטרומיוגרפיית שטח (sEMG) לטיפול בהפרעות ספציפיות יותר. הארדיק ועמיתיו החוקרים היו הראשונים שעשו שימוש מעשי ב- sEMG, ב-1966. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 הציגו קראם ושטגר שיטה קלינית לסריקה של שרירים מסוגים שונים באמצעות יחידת חישה של אלקטרומיוגרפיה.רק באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 התקדמו הטכניקות של שילוב באלקטרודות במידה מספקת כדי לאפשר ייצור סדרתי של מכשירים ומגברים זעירים וקלי-משקל. כיום, ניתן למצוא בשוק כמה וכמה מגברים מתאימים. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 יוצרו לראשונה כבלים אשר הפיקו אותות בטווח המיקרו-וולט הנחוץ. מחקרים אחרונים הניבו תובנות טובות יותר באשר לתכונות של התיעוד של אלקטרומיוגרפיית השטח. אלקטרומיוגרפיית השטח משמשת יותר ויותר לתיעוד של שרירים חיצוניים בפרוטוקולים קליניים או קינסיולוגיים, שבו משתמשים באלקטרודות תוך-שריריות כדי לבחון את השרירים העמוקים או את פעילות השריר המקומית.קיימים שימושים רבים לאלקטרומיוגרפיה. מבחינה קלינית, היא משמשת לאבחון בעיות נוירולוגיות או עצביות-שריריות. כשיטת אבחון, היא משמשת את מעבדות ההליכה ואת הקלינאים בעלי ההכשרה בביופידבק או בהערכה ארגונומית. אלקטרומיוגרפיה משמשת גם במעבדות מחקר רבות ושונות, ובכלל זה בכאלה העוסקות בביומכניקה, שליטה בתנועה, פיסיולוגיה עצבית-שרירית, הפרעות תנועה, שליטה ביציבה ופיזיותרפיה.
 
==שלבי הבדיקה==