דליה כרמל – הבדלי גרסאות

דליה כרמל לא הספיקה לשהות בניו יורק אלא שבועיים בלבד ואז נקראה לשוב לישראל לחקירה נוספת. אברי אלעד, המפעיל של החוליה, שבשל אילוצי [[הצנזורה הצבאית]] כונה בתקשורת "האדם השלישי", הגיע לישראל אחרי שנותר שבועיים במצרים בלא שנעצר. תחילה נחשב לגיבור, אך בשנת [[1958]], בעת ששהה בחו"ל, גברו החשדות שפעל כ[[סוכן כפול]], שהוא אשר הסגיר את אנשי החוליה למצרים. הוא פותה לחזור לארץ, נעצר, נחקר, והועמד למשפט בדלתיים סגורות. במהלך משפטו טען שבצה"ל זויפו מסמכים, וניתנו עדויות שקר במטרה לטייח את האחריות לעסק הביש. פרטי עדותו נשארו חסויים עד לשנת 1960, אך בשנה זו נפגש לבון עם ראש הממשלה ושר הביטחון [[דוד בן-גוריון]] ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב לטהר את שמו ובחר לקיים חקירה נוספת על ידי ועדה צבאית בראשות [[שופט]] [[בית המשפט העליון]] [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]], שגויס למילואים לצורך זה והוענקה לו דרגת ייצוג של אלוף משנה. שני עמיתיו של כהן לוועדה היו אנשי צבא – אלופי המשנה [[מתי פלד]] ו[[אהרון דורון]]. לדליה כרמל הובטחה חסינות מפני הפללה בשל עדותה בפני הוועדה, אך העדות ניתנה על ידה בחו"ל, כאשר [[היועץ המשפטי לממשלה]] [[גדעון האוזנר]] הגיע ל[[פריז]] לקבלת העדות. בעדותה מסרה כי בנימין גיבלי בתבכתב ביולי 1954 מכתב לרמטכ"ל משה דיין אודות הפעולה במצרים. לדבריה היא הדפיסה מאוחר יותר עמוד נוסף למכתב, בו נוספה הפיסקה: "לפי הוראתו של לבון".

הוועדה חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון אך לא הגיעה למסקנה חד-משמעית, ובכל מקרה בן-גוריון דחה את ממצאי הוועדה. בציבור ובתקשורת החל ויכוח פוליטי נוקב בשאלת האחריות לפעולה במצרים, שזכהשזכתה לכינוי "פרשת לבון".