תלמוד בבלי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור למכון ממרא |
שינויים בהגדרת התלמוד הבבלי |
||
שורה 1:
{{ספרות חז"ל}}
[[קובץ:First page of the first tractate of the Talmud (Daf Beis of Maseches Brachos).jpg|שמאל|ממוזער|215px|העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב - דברי הפרשנים השונים: בצד אחד [[רש"י]] ובצד שני [[בעלי התוספות]]. בעוד שהתלמוד כתוב בגופן מרובע הפרשנים כתובים בגופן [[כתב רש"י]]. פורמט זה מקובל כבר למעלה מ-500 שנה מאז [[דפוס שונצינו]]]]
'''התלמוד הבבלי''' הוא הספר העיקרי שבתורה שבעל פה ונקרא גם '''גמרא,''' והוא זה הנקרא ש"ס [ששה סדרים] ומהווה את דברי רבותינו [חכמי ישראל] שמכילים פירושים והרחבות למשניות, ברייתות ותוספתות,
שנכתבו על ידי רבי יהודה הנשיא [תקופת התנאים] לפני חורבן בית שני.
לאחר חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא נסתיימה תקופת התנאים והחלה תקופת האמוראים.
התלמוד הבבלי נכתב בבבל אחרי חורבן בית שני ע"י רב אשי ורבינא בשנת 400 למניינם בקירוב [אחרוני חכמי התלמוד] וכולל סדרה של כעשרים כרכים, התלמוד כתוב בסגנון של סיכום הדיון בבית המדרש. דברי כל הנאמרים. השאלות והתשובות שנאמרו שם. וסיכום ההלכה.
על פי זה נקבעת כל הלכה בישראל.
עיקר פעלם של האמוראים היה לפרש את תורתם של התנאים: משנה וברייתות. המשנה נחשבה לספר הלכה מוסמך, ונמנעו מלחלוק עליה. האמוראים פירשו את המשניות, תירצו סתירות בין מקורות תנאיים,
הסיקו מן המשניות עקרונות והלכות חדשים, תיקנו תקנות, קבעו מנהגים, קבעו כללי פסיקה, ואף עסקו בתחומי אגדתא. תמצית דברי האמוראים מרוכזים בתלמודים: הירושלמי והבבלי.
האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. אמוראי ארץ ישראל קיבלו את התואר רבי, ואמוראי בבל את התואר רב.
(1) פירוש המשנה וכל מה שנפל בה מדברים המכילים עניינים רבים: ממחלוקת הפירושים וטענות כל מפרש על חברו וגילוי טענת האמת
(2) פסק הדין על דעת האחד משני החולקים שנחלקו בדברי המשנה או בפירושה או בחידושים שנתחדשו בה ושחיברו עליה.
(3) בחידושי העניינים שהוציאו חכמי כל דור מן המשנה וגילוי העיקר והראיות שהורו בהן וסמכו עליהן התנאים המדברים במשנה, עד שנסדר מדבריהם מה שנסדר; והגזרות והתקנות
(4) דרשות שהן ראויות לפי עניין כל פרק שנזדמן להיות בו דרש.
אין למדים הלכה אלא מהתלמוד. כלומר: מדברי האמוראים. ואף על פי שהתנאים היו יותר גדולים מהאמורים, פסקי הלכה אנו למדים מהאמוראים, כיוון שידעו סברת הראשונים והכריעו ביניהם ועמדו על עיקרם של דברים. והאמוראים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה וסוגיות האמוראים מכריעות יותר מסתמי משניות, שהם אחרונים. ורבינא ורב אשי הם סוף הוראה, וחתמו התלמוד וקיבלום כל ישראל עליהם, ועליהם כל ישראל סמוכים.
ולכן בהלכות הפסוקות בדברי האמוראים אנו סומכים, כיוון שפסקום וכתבום רבינא ורב אשי. ולא נכתב התלמוד אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורות, וכאילו אמרו לנו הלכה למעשה הוא, שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו. ואפילו כשלא כתוב מפורש בגמרא בתורת פסק הלכה, אלא שיש להוכיח מסוגיית השמעתתא כן, הרי זו הלכה שסומכים עליה אם הוא תלמיד חכם שהגיע להוראה ונראה לו לפי סוגיית הגמרא שכן הלכה. ואמרו באגדה: "כל ימי עני רעים" - זה בעל משנה שאינו יכול להורות מתוך משנתו; "וטוב לב משתה תמיד" - זה בעל גמרא, שבקי בטעמי המשניות ועיקרם, ויש בידו כוח להורות הלכה למעשה.
ואחרי חתימת התלמוד אין רשות לאדם לחדש דבר מעתה, ואין רשות לגרוע ולהוסיף ולסתור ולבנות, וכל שכן לחלוק על התלמוד. וכל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שלימדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, דור אחר דור, עד משה רבנו ע"ה. ויש מוסיפים, שבשעת חתימת הגמרא קיימו וקיבלו עליהם שדורות האחרונים לא יחלקו עליהם, ולכן לא ניתנה רשות לשום אדם לחלוק עליה.
==תלמוד או גמרא==
| |||