ביצוע אותנטי – הבדלי גרסאות

===כלים===

כאמור, מוזיקאים מאסכולת הביצוע ההיסטורי מנגנים במידת האפשר את היצירות בכלים שעבורם הן נכתבו. ב[[ימי הביניים]], למשל, כתבו המלחינים לפידל, שהוא אבי הכינור המודרני, ל[[לאוטה]], ל[[פסלטר]], [[כלי פריטה]] עתיק, דומה ל[[לירה (כלי נגינה)|לירה]], ולכלי מקלדת כמו הצ'קרס האנגלי, אביו הקדמון של ה[[צ'מבלו]].{{הערה|1=ג'יימס גולווי וויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים" ספריית מעריב 1985, תרגום [[צילה אלעזר]], עמ' 34}} כך, למשל, את שלוש ה[[סונאטה|סונאטות]] של [[באך]], אשר בביצועים מודרניים נוהגים לנגן ב[[צ'לו]] ו[[פסנתר]], מנגנים אנשי האסכולה האותנטית ב[[ויולה דה גמבה]] וצ'מבלו. כלים נוספים שחזרו לבמות הקונצרטים בזכות עבודתם של חברי התנועה הם ה[[ארפג'ונה]], [[אבוב ציד|אבוב הציד]], ה[[קורנטו]], ה[[חלילית]], ה[[שאלומו]] {{אנ|Chalumeau}}, ה[[קלמית]], ה[[ויולה ד'אמורה]] {{אנ|Viola d'amore}} ועוד רבים אחרים.

'''כלי נשיפה''' - [[כלי נשיפה|כלי הנשיפה]] המודרניים הגיעו לעיצובם הנוכחי רק בתחילת המאה העשרים. [[טרברסו|חליל הבארוק]], הידוע גם בשם טְרָבֶרְסוֹ, היה עשוי מ[[עץ (חומר גלם)|עץ]], וכך רוב החלילים עד סוף המאה התשע-עשרה. האבובים היו בעלי קֶדַח רחב בהרבה, וכך גם ה[[בסון|בסונים]]. החומרים מהם היו בנויים היו שונים מאלו של ימינו, והיו מבוססים כולם על מערכת בת שבעה חורים, שלא ככלים המודרניים המבוססים על 12 חורים, ויש בהם צורך במפתחות רבים. כמו כן, יש שונות גדולה בקרב כלי הנשיפה העתיקים לא רק בין מדינה למדינה אלא אפילו בין עיר לעיר. האבובים בתזמורת שעליה ניצח [[בראהמס]] בווינה היו שונים מאוד מהכלים שהכיר [[הקטור ברליוז|ברליוז]] בפריז.

'''כלי מקלדת וכלי הקשה''' - ה[[פסנתר]] (ראו גם [[פורטה-פיאנו]]) שהתפתח במחצית השנייה של המאה ה-18 עבר שינויים עצומים לאורך השנים, ועימם השתנו גם טכניקות הנגינה וסגנון הכתיבה. לדוגמה, הפסנתר שעבורו כתב [[בטהובן]] את ה[[קונצ'רטו]] הראשון שלו, שקל רק כמחצית ממשקלו של הפסנתר שעבורו נכתב הקונצ'רטו החמישי. הצליל של כלים אלו עדין ושקוף בהרבה מזה של הכלים המודרניים, יש להם רגיסטר תחתון צלול ובהיר והם משתלבים היטב עם כלי מיתר (שילוב בעייתי הרבה יותר בכלים מודרניים).

ככלל, מוזיקאים מאסכולת הביצוע ההיסטורי שמים דגש על קשר בין מוזיקה לטקסט. מוצאה של המוזיקה מן השירה, ועד סוף המאה השמונה עשרה נחשבה המוזיקה הקולית נעלית על-פני המוזיקה הכלית, בין השאר בגלל הקשרה הכנסייתי. גם בכתיבה הכלית ניכרת השפעתה של מוזיקה קולית. נגנים וזמרים של מוזיקה עתיקה מקדישים תשומת-לב רבה לארטיקולציה ול-phrasing (חלוקה למשפטים) בסגנון המושפע מן השירה, ה[[פרוזודיה]] והדיבור. דגש רב מושם גם על אומנות ה[[רטוריקה]], אשר הייתה חלק מחינוכו של כל בן תרבות באירופה. ממצאים היסטוריים רבים מצביעים על הקשר ההדוק בין הרטוריקה והמוזיקה, במיוחד במוזיקה הגרמנית.

מחקר מוזיקולוגי ענף מתנהל בנושאים הקשורים למספר הכלים והזמרים בתזמורות היסטוריות, במיוחד בתקופת הבארוק והתקופה הקלאסית. כיום ברור שה[[תזמורת|תזמורות]] בתקופות אלו היו קטנות בהרבה מהתזמורות הסימפוניות של ימינו (בין השאר בגלל העלייה המהירה שחלה בגודלם של החללים המשמשים לביצוע מוזיקה תזמורתית). בתזמורות אותנטיות גוף המיתרים המהווה את מרכז הכובד של התזמורת קטן בהרבה, ובכך מאפשר נוכחות חזקה יותר לכלי הנשיפה. הצליל של תזמורות אותנטיות (כתוצאה מקוטנן, ומצלילם השונה של הכלים ההיסטוריים) קטן ועדין יותר, שקוף ומאפשר שמיעת פרטים קטנים, ומצד שני פחות רך ועוטף מצלילן של תזמורות סימפוניות מודרניות.

בכלים מודרניים נהוג כיום הכיוון [[הרץ|Hz]]{{כ}} A=440-442, כלומר גובהו ([[תדירות]]ו) של הצליל [[לה]] 440 עד 442 רטיטות בשנייה. אך ידוע לנו כי בעבר היו נהוגים כוונונים שונים, על פי רוב נמוכים מ-440. מבצעים רבים של מוזיקת בארוק, לדוגמה, מנגנים ב-A=415Hz, כלומר נמוך בכחצי [[טון (מוזיקה)|טון]] מן המקובל בביצועים מודרניים, ובמוזיקת בארוק צרפתית נמוך בכחצי טון A=392Hz, יש המצדדים בביצוע חלק מהיצירות מאת [[יוהאן סבסטיאן באך|באך]], למשל ה[[קנטטה]] המוקדמת [[רי"ב 106|"אקטוס טרגיקוס"]], בכיוון זה. יש להדגיש כי כיוון{{הערה|[[אנגלית]]: Tuning או Pitch}} אינו כוונון.{{הערה|[[אנגלית]]: Temperament}}.

בדומה לבחירת גובה התו לה (A), נהוג כוונון (ובלעז Temperament) שונה מ[[כוונון מושווה|הכוונון המושווה]] הנהוג היום והיסטורית הוא אף אחד הסממנים המבחינים בין בארוק ומוזיקה מוקדמת יותר מהרנסאנס. במוזיקת ימי הביניים המבוססת בעיקר על מרווחים זכים מסוג [[קווינטה]] ו[[קוורטה]] היה בשימוש "כוונון פיתגוראי", כוונון [[מספרים רציונליים|רציונלי]]-המחלק המיתר ביחסים הניתנים ליצוג כמנת שלמים (מונה ומכנה [[מספרים טבעיים|טבעיים]]), ומיוחס ל[[פיתגורס]]. בכוונון זה הקווינטות בכל הרגיסטרים, מן הבס הנמוך ועד הסופרן הגבוה, זכות לחלוטין, כלומר המרחקים בקווינטה מאותו לה-A המהווה נקודת הייחוס שווים ומדויקים (בכל הרגיסטרים שהיו בשימוש). באותם ימים כחלק מתפיסת העולם ה[[סכולסטיקה|סכולסטית]] הדוגלת ב[[דוגמה|דוגמות]] מתוך אמונה בסדר עולמי [[דטרמיניזם|דטרמיניסטי]], לשמירה על היחסים המוגדרים הייתה משמעות תרבותית עמוקה, התפיסה התרבותית הזו נדדה לבעלי העיסוקיים השונים, שרובם המכריע היה בעל השכלה כנסיתית, ואולי ראוי יותר מכל להזכיר את ספרו של האסטרונום והמתמטיקאי [[יוהאנס קפלר]]-Harmonices Mundi ([[לטינית]]: "הרמונית העולם") המזהה המרווחים ביחס שבין תנועת גרמי השמים השונים בספרו כמרווחים הרמוניים ובדוגמה: "הארץ והשמש שרות "מי-זרי"(-יגון)". ואומנם עם התפתחותה של המוזיקה לכיוונים אחרים, ביקשו המלחינים, המבצעים וגם מי שעסקו בתחומיים מדעיים, כוונונים שונים המתאימים בצורה נאותה יותר למוזיקה שאיננה כתובה בכללי ה[[מזמור גרגוריאני|מזמור הגרגוריאני]]. ברנסאנס הוכר הכוונון העושה תיקון ברבע "קומה" (Coma-שארית) הקרוי גם "מינטון" (Meantone) במהרה הוצעו כיוונונים נוספים שלכל אחד מהם יתרונות משלו, ברגיסטרים השונים ובהתאם לאינטונציות-כרומטיות (נגינה מחוץ לסולם) שהיצירה מכילה. כמו כן כלים שונים השתמשו בכוונונים שונים, כלי הקשת בכוונון פיתגורס בעוד כלי הנשיפה מעץ ב"מינטון". השינוי בכוונון נדרש בעיקר עם כניסתה של מוזיקה חופשית יותר המבקשת לעשות שימוש במרווחים של [[טרצה|טרצות]], שבכוונון פיתגורס "מוזנחות" לטובת ניקיון הקווינטות ולכן הטרצות מוגדלות (ביחס לכוונון מושווה). הכוונון העסיק מוזיקאים מבצעים שנדרשו לו מדי יום, תאורטיקניים שדנו במהות הזכות (דיסוננס) והצרימה (קונסוננס), מדענים שביקשו ללמוד על הקול כתופעה ומתמטיקאים שנהנו מאתגר "פשרת" החלוקה שהוא מציב.

למעשה הכוונון המושווה הנהוג החל מן המאה ה-19, עושה שימוש בהבנה כי הצלילים מתפזרים על מנעד השמיעה במרחקים בגודל [[מספר אי-רציונלי|אי-רציונלי]] (תלות ב<math> \sqrt[12]{2} </math>) ולכן לא ניתנים לייצוג בצורת מנות של [[מספרים טבעיים]]. תובנה זו, שככל הנראה קדמה אף למאה ה-19, עומדת בסתירה לגישה הפיתגוראית (שבמידה אומצה אף מאוחר יותר ב[[המהפכה המדעית|ראשית ימי המדע]] על ידי קפלר), שעיקרה היה תיאור העולם, ובמקרה הנדון המוזיקה באמצעות המושג יחס הוא פרופורציה הוא מנה, ועמדה על יתרונותיו וחסרונותיו של הכוונון המיוחס לפיתגורס.

מאז תחילתה של התנועה למוזיקה עתיקה היא עוררה מחלוקת ומשכה אליה ביקורת מצד [[מוזיקאי]]ם ו[[מבקר מוזיקה|מבקרי מוזיקה]]. הטענות העיקריות נגדה הן שהיא מתמקדת בטפל (פרקטיקה היסטורית) על-פני העיקר (אקספרסיביות אישית), מבצעת על-פי חוקים ולא על-פי ה[[רגש]], ורמתה הטכנית נמוכה. במיוחד בתחילת דרכה של התנועה, כאשר הקלטות ו[[קונצרט]]ים בכלים אותנטיים נעשו נפוצים יותר, היו מי שהזדעזעו למשמע הפרשנות הלא-אורתודוקסית שלהם ל[[מוזיקה קלאסית]].

בשלילת הביצוע האותנטי מרחיק טארוסקין לכת עד לטענה, בעיוות מונחים מעניין, כי ביצוע היסטורי הנו, למעשה, "אותנטי" כסימפטום אמיתי של חשיבה מודרנית.{{הערה|בוט, שם}}

== ראו גם ==