נאסר א-דין שאה קאג'אר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏מותו: ויקיזציה
מ תיקון קישור לפירושונים
שורה 1:
{{מנהיג
[[קובץ:Naser edin shah by Kamalolmolk.jpg|250px|ממוזער|שמאל|נאסר א-דין שאה קג'אר]]
| שם = נאסר א-דין שאה קג'אר
'''נאסר א-דין שאה קג'אר''' (ב[[פרסית]]:''' ناصرالدین شاه قاجار'''; פונטית: Nāṣiru d-Dīn Shāh Qājār;{{כ}} [[16 ביולי]] [[1831]] - [[1 במאי]] [[1896]]) היה [[שאה]] (מלך [[איראן]]) מ-[[17 בספטמבר]] [[1848]] ועד מותו ב[[התנקשות]], כ-50 שנה לאחר מכן. השליט הרביעי ב[[השושלת הקג'ארית|שושלת הקג'ארית]].
| תאריך לידה = [[16 ביולי]] [[1831]]
תקופת שלטונו היא השלישית באורכה בהיסטוריה של פרס, אחרי תקופות השלטון של המלכים [[שבור השני]] ו[[תהמספ הראשון]]. למרות ששלטונו התאפיין במגמות של פתיחות למערב ול[[מודרניזם|מודרנה]] וביטול סמכויות אזרחיות של אנשי דת ומסירתן לפקידות חילונית, הוא היה שליט [[טוטליטריזם|טוטליטרי]] שרדף על רקע דתי, בין השאר, את בני העדות ה[[בהאים|בהאית]] וה[[באביזם|באבית]]. נודע במיוחד בכך שמסר נכסים ואינטרסים כלכליים של ארצו לידיים בריטיות, דבר שהוביל בסופו של דבר לרציחתו על ידי לאומנים.
| תאריך פטירה = [[1 במאי]] [[1896]]
| מקום לידה = [[תבריז]] שב[[איראן]]
| מקום פטירה = [[טהראן]] שבאיראן
| תמונה = Naser edin shah by Kamalolmolk.jpg
| כיתוב = נאסר א-דין שאה קג'אר
| שם בשפת המקור = ناصرالدین شاه قاجار
| שם מלא =
| מדינה = [[השושלת הקג'ארית|איראן הקג'ארית]]
| מקום קבורה = מתחם הקבר של שאה עבד אל-עט'ים, ב[[ריי (איראן)|ריי]] שבאיראן
| השכלה =
| עיסוק =
| מפלגה =
| דת = [[אסלאם שיעי]]
| בת-זוג =
| בן-זוג =
| שם השושלת = [[השושלת הקג'ארית]]
| תואר =
| כינוי =
| אב = [[מוחמד שאה קג'אר]]
| אם = [[מאלכ ג'האן ח'אנום]]
| צאצאים = [[מוזפר א-דין שאה קג'אר]]
| יורש העצר =
| אתר אינטרנט =
| תפקיד1 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[השאה של איראן]]
| למניין =
| התחלת כהונה = [[5 בספטמבר]] [[1848]]
| סיום כהונה = [[1 במאי]] [[1896]]
| מנהיג דת בתקופה =
| הקודם בתפקיד = [[מוחמד שאה קג'אר]]
| הבא בתפקיד = [[מוזפר א-דין שאה קג'אר]]
| אירועים בתקופתו =
}}
| חתימה = Naser al-Din Shah stamp.jpg
| סוג ישות =
}}
'''נאסר א-דין שאה קג'אר''' (ב[[פרסית]]:''' ناصرالدین شاه قاجار'''; פונטית: Nāṣiru d-Dīn Shāh Qājār;{{כ}} [[16 ביולי]] [[1831]] - [[1 במאי]] [[1896]]) היה [[שאה]] (מלך [[איראן]]) מ-[[17 בספטמבר]] [[1848]] ועד מותו ב[[התנקשות]], כ-50 שנה לאחר מכן. השליט הרביעי ב[[השושלת הקג'ארית|שושלת הקג'ארית]].
תקופת שלטונו היא השלישית באורכה בהיסטוריה של פרס, אחרי תקופות השלטון של המלכים [[שבור השני]] ו[[תהמספ הראשון]]. למרותאף על פי ששלטונו התאפיין במגמות של פתיחות למערב ול[[מודרניזם|מודרנה]] וביטול סמכויות אזרחיות של אנשי דת ומסירתן לפקידות חילונית, הוא היה שליט [[טוטליטריזם|טוטליטרי]] שרדף על רקע דתי, בין השאר, את בני העדות ה[[בהאים|בהאית]] וה[[באביזם|באבית]]. נודע במיוחד בכך שמסר נכסים ואינטרסים כלכליים של ארצו לידיים בריטיות, דבר שהוביל בסופו של דבר לרציחתו על ידי לאומנים.
 
== תולדות חייו ==
נולד בעיר [[תבריז]]. עלה ל[[כס הטווס|כס השלטון]] בגיל 17, לאחר מות אביו, לאחר תקופת חוסר יציבות שנבעה מכך שלא היה הבן הבכור, אך היה חביב על אמו ועל השר הראשי בממשלת אביו (ובממשלתו), [[מירזא תאקי ח'אן]] ("אמיר כביר").
 
בשנת 1852 ניסו להתנקש בחייו שני מאמינים באבים, שרצו לנקום את מותו של סיד [[עלי מוחמד שיראזי, הבאב]], בפקודת השאה. מאז אירוע זה נשאר השאה עוין ל[[באביזם|תנועה הבאבית]] ול[[הדת הבהאית|דת הבהאית]] שצמחה מתוכה.
 
=== שלטונו ===
ב-[[1856]], כחלק מן [[המלחמה האנגלו-פרסית]], כבש את העיר [[הראט]] (כיום ב[[אפגניסטן]]), צעד שנתפס כאיום על שלטונה של [[האימפריה הבריטית]]. זו, בתגובה, כפתה עליו נסיגה והכרה בריבונות ממלכת אפגניסטן, שכוננה תחת חסות בריטית במטרה לחצוץ בין הטריטוריות של [[רוסיה]] במרכז אסיה לטריטוריות של [[הודו הבריטית]]. היה זה הצעד התוקפני האחרון מצדו בתקופת שלטונו. מאז ואילך הרחיבה בריטניה את השפעתה גם לאזור [[המפרץ הפרסי]].
 
בשנת [[1873]] היה השליט הפרסי הראשון שנסע לביקור ב[[אירופה]]. בין היתר השתתף ב[[התערוכה העולמית של וינה (1873)|תערוכה העולמית של וינה]] ונפגש שם עם מנהיגי העולם באותה עת, [[וילהלם הראשון, קיסר גרמניה]], וה[[קאנצלר גרמניה|קאנצלר]] שלו, [[אוטו פון ביסמרק]], [[אלכסנדר השני, קיסר רוסיה]], [[לאופולד השני, מלך הבלגים]], [[ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה]] ו[[הנסיך מוויילס]], [[אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת|אלברט אדוארד]].
 
הוא קיבל מידי השליטים האירופאים חברות ב[[מסדר הבירית]] הבריטי, ב[[לגיון הכבוד]] הצרפתי, ב[[מסדר העיט השחור]] הפרוסי ובמסדרים גבוהים של [[איטליה]], [[רוסיה]], [[הונגריה]], [[טורקיה]] ו[[בלגיה]]. פתיחותו הביאה לארצו [[טכנולוגיה]] מודרנית, בד בבד הציג את תרבותה העתיקה והמפוארת של ארצו לעולם הרחב. ביו החידושים שהכניס היו ה[[טלגרף]], שירות [[דואר]] מודרני, [[עיתונות]] ובתי ספר בהם ניתן חינוך חילוני מודרני.
שורה 17 ⟵ 55:
פגישה מיוחדת הייתה לשאה עם [[משה מונטיפיורי]]. השאה הציע למונטיפיורי לרכוש חלקות אדמה על מנת ליישב עליהם יהודים בחסות הממלכה הפרסית.{{הערה|[http://turklib.ru/engine/includes/print.php?category=general_history-science&altname=the_pivot_of_the_universe_nasir_al-din_shah_and_the_iranian_monarchy_1831-18962 Pivot of the Universe: Nasir al-Din Shah and the Iranian Monarchy, 1831-1896]}}
 
במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 התחזקה רוסיה והרחיבה את שליטת לאזורים במרכז אסיה הגובלים בפרס כמו [[אוזבקיסטן]] ו[[טורקמניסטן]], וכך מנעו קשר של פרס עם ערים להן היו לה יחסי מסחר מסורתיים כמו [[סמרקנד]] ו[[בוכרה]]. לאחר שנכשלו ניסיונות לקבל הבטחה בריטית לשלמותה הטריטריאלית של איראן פנו השאה וראש הממשלה שלו, מירזא חוסיין חאן, למסלול הכלכלי מתוך תקווה שעל ידי פתיחת המדינה להשקעות הון יהיה לבריטים אינטרס להגן על איראן מפני הרוסים, וכך גם איראן תתפתח מבחינה כלכלית. הדבר הביא להתערבות גוברת והולכת של בריטניה בענייניה הפנימיים של פרס ואף שלטה בחלק ניכר מהכלכלה הפרסית, תוך העברת כספי [[שוחד]] לכיסו של השאה ומקורביו. ההתערבות הבריטית עוררה את מורת רוחם של איראנים רבים, והגבירה את האמונה ששליטי המדינה משרתים אינטרסים זרים.
 
בשנת [[1872]] נתן קג'אר זיכיון ליזם הבריטי-גרמני [[פאול יוליוס פון רויטר]] (Paul Reuter) שהעניק לו את הזכות לפתח את איראן מבחינה טכנולוגית. בתמורה לוויתור של האיראנים על ה[[מכס]], קיבלו הבריטים את הזכות לייסד [[בנק]] באיראן, להקים רשת [[טלגרף]] ו[[מסילת ברזל|מסילות רכבת]] ולחצוב בה [[מחצבים]]. צעד זה עורר נגדו חימה נגדו מצד ה[[עולמא]], אשר ניסו לטרפד כל מהלך שיש בו משום הפחתת כוחם הדתי-לאומי או דריסת רגל גדולה מדי של מדינה אחרת בתוך איראן, מה שמהווה איום רציני על כוחם.{{הערה|Nikki R. Keddie, Qajar Iran and The Rise of Reza Khan(California: Mazda Publishers, 1999), p. 38}}
 
בשנת [[1888]] שלחו הבריטים את סר [[הנרי דרמונד וולף]] לאיראן כדי להגביר את כוחה של בריטניה בקבלת ההחלטות באיראן ובהתמודדות עם רוסיה. בלחצו של וולף אישר השאה שיט בינלאומי בנהר ה[[קארון]] (Kārun), מה שאפשֵר להעביר סחורות מערי הנמל לתוך איראן בזול, וכך לתת השפעה גדולה יותר למעצמות אירופה בתוך איראן. הרוסים מחו בטענה שהם הסכימו בעבר עם האיראנים על-כך שלא יתנו זיכיונות תחבורה ללא אישור הרוסים, אך האיראנים הכחישו שנחתם הסכם כזה.{{הערה|פיירוז, רוסיה ובריטניה, עמ' 149.}}
שורה 25 ⟵ 63:
=== מרד הטבק ===
{{ערך מורחב|מרד הטבק באיראן}}
בשנת [[1890]] נתן השאה זיכיון בלעדי ל"[[החברה הקיסרית לטבק|חברה הקיסרית לטבק]]" (Imperial Tobacco Company) הבריטית למכירה ולשליטה על ה[[טבק (חומר גלם)|טבק]] ומוצריו באיראן. צעד זה הביא לפרוץ '''[[מרד הטבק באיראן]]'''. המנהיג הדתי, ה[[אייתוללה]] מירזא מוחמד חסן חוסייני שיראזי, הוציא [[פתווה]] האוסרת סחר בטבק ואף עישון ושימוש בטבק בקרב כל אזרחי איראן. המרד נמשך כשנתיים, בשנת [[1892]], כאשר השאה הבין כי לא נותרה לו ברירה, הוא ביטל את זיכיון הטבק והשאיר את איראן עם חוב של חצי מיליון ליש"ט, אותו היה צריך לצמצם בעזרת הלוואות מבריטניה ומרוסיה. "מרד הטבק" הוא אחד המיתוסים המכוננים של הלאומנות האירנית.
 
=== מותו ===