עליית ביתא ישראל – הבדלי גרסאות

:בין נובמבר [[1988]] למאי [[1991]] הועברו כ-15,000 יהודים, מרביתם [[כפר]]יים מ[[הרמה האתיופית]] בצפון המדינה, ב[[אוטובוס]]ים ל[[אדיס אבבה]], [[עיר בירה|בירת]] אתיופיה. מבצע זה, במימון קהילות יהודיות בארצות הברית וב[[קנדה]], שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה. הם שוכנו ב[[מחנה פליטיה|מחנות פליטים]] בהמתנה להיתרי עלייה לישראל. שירותי הרפואה בעיר לא תפקדו ורבים מהיהודים במחנות לקו במגוון רחב של מחלות, בהן [[מלריה]], [[צהבת]] ו[[שחפת]]. [[רופא]]ים ישראליים הכשירו סייענים [[מקצוע פרא-רפואי|פרא-רפואיים]] מקרב הקהילה היהודית והעניקו בעזרתם שירותים רפואיים לכ-4,000 משפחות יהודיות. תוכנית זו, לצד תוכנית [[חיסון|חיסונים]] לכ-20,000 מבוגרים וילדים, הצליחה להפחית את [[שיעור תמותה|שיעור התמותה]] בקרב יהודי אתיופיה הממתינים לעלייה.

:בשנים [[1987]]–[[1990]] התהדקו הקשרים בין ממשלות אתיופיה וישראל, שסיפקה לאתיופיה מערכות [[נשק]] וייעוץ צבאי בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. ישראל ואתיופיה הסכימו על העלאת חמש מאות יהודים בחודש תמורת עזרה כלכלית, חקלאית והספקת ציוד רפואי. בראשית [[1991]] עמד שלטונו של [[מנגיסטו היילה מרים]] בפני התרסקות נוכח כוחות המורדים שהתקרבו לאדיס אבבה. הדחתו הקרובה של מנגיסטו עוררה את החשש כי גורלם של אלפי היהודים שהמתינו בעיר לעלייה ארצה נתון בסכנה. בהתאם לכך החלה ממשלת [[ישראל]] (בראשות [[יצחק שמיר]]) בניהול משא ומתן, בתיווך [[ארצות הברית]], עם השליט האתיופי, במטרה לסכם על הוצאתם המהירה של היהודים מאתיופיה לישראל.