מלחמת קרגיל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
המהלכים הדיפלומטיים |
||
שורה 31:
בשנת [[1974 במדע|1974]] ביצעה הודו ניסוי גרעיני למטרות שלום, בו פוצצה פצצה שמטרתה המוצהרת היא אזרחית - סילוק סלעים, אך בכך הפגינה יכולת שיכולה לשמש גם לתחום הצבאי. בשנת [[1985]] הגיעה גם פקיסטן ליכולת גרעינית בעקבות גנבת מידע על ידי המדען [[עבד אלקדיר חאן]]. שתי המדינות שמרו על מדיניות של [[עמימות גרעינית]], עד לשנת [[1998]], אז עלתה לשלטון בהודו [[מפלגת העם ההודית]] (BJP) הלאומנית, והודו ביצעה בחודש מאי של אותה השנה חמישה ניסויים גרעיניים. בתגובה, גם פקיסטן ביצעה בתוך זמן קצר שישה ניסויים גרעיניים. הפגנת היכולת הגרעינית הביאה להידברות בין המדינות בה חתמו הצדדים על [[הצהרת לאהור]], שכללה הסכמה לדיון על אמצעים שונים למניעת תקריות מלחמתיות ביניהן בטעות. כמה חודשים לאחר מכן החלה מלחמת קרגיל באזור קרחון סיאצ'ן.
[[קרחון סיאצ'ן]] הוא אזור ב[[הימלאיה|הרי ההימלאיה]] שגובהו יותר מ-5,000 מטר מעל פני הים, וקו השליטה עובר בו. בשל התנאים האקלימיים הקשים בו (בחורף הטמפרטורות בו מגיעות ל-55-60 מעלות מתחת לאפס), הסכימו הודו ופקיסטן שאף אחת מהן לא תאייש את העמדות בו במהלך החורף - בין ה-[[15 בספטמבר]] ל-[[15 במאי]] בכל שנה. בתחילת מאי [[1999]] ניצלה פקיסטן את העדר הכוחות ההודיים בקרחון כדי להשתלט עליו, ובכך החלה את מלחמת קרגיל.
[[קובץ:Kargil.map.buildup.gif|ממוזער|תחילת המלחמה בקרגיל]]
==מהלך המלחמה==
כוחות [[מוג'אהדין|מוג'האדין]] קשמירים תומכי פקיסטן שאומנו בחשאי, ביחד עם יחידות של צבא פקיסטן שלא לבשו מדים, השתלטו במהלך החורף של [[1998]]-[[1999]] על העמדות ההודיות בקרחון סיאצ'ן, סמוך לעיר קרגיל. שם הקוד של המבצע היה "מבצע בדר" ומטרתו הייתה לנתק את העיר קרגיל מחבל [[לדאק]], ובכך לחייב את הכוחות ההודים לסגת ולהגיע להידברות על גורל חבל קשמיר. התכנית תוכננה בסודיות גמורה על ידי צמרת הצבא הפקיסטני, עד כדי ש[[נוואז שריף]], נשיא פקיסטן, טען כי הוא שמע על הפלישה הפקיסטנית רק ממקבילו ההודי בשיחת טלפון.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://timesofindia.indiatimes.com/world/pakistan/Nawaz-blames-Musharraf-for-Kargil/articleshow/1581473.cms|הכותב=PTI|כותרת=Nawaz blames Musharraf for Kargil|אתר=The Times of India|תאריך=28 May 2006}}</ref> עם זאת, רמטכ"ל פקיסטן, [[פרבז מושארף]], טען כי שריף עודכן על הפעולה ונתן לה את אישורו.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=מיכה בר|שם=השפעות ההרתעה הגרעינית על מרחב הפעולה הצבאי|כתב עת=מערכות|עמ=7}}</ref>
הפלישה הפקיסטנית התגלתה על ידי הודו ב-[[3 במאי]] [[1999]], ואף שבתחילה היה נדמה כי מדובר בפלישה של ג'יהאדיסטים בודדים, תוך זמן קצר הובנה בהודו עומק החדירה והיקפה. הודו הגיבה בהכרזה על "מבצע ויג'
בפני ההודים עמדו שתי אפשרויות, הם יכלו לנסות ולהשתלט על העמדות שכבשו הפקיסטנים, או לחצות את קו השליטה ולנתק את הכוחות הפולשים מנתיבי האספקה שלהם. ההודים בחרו בניסיון כיבוש העמדות ללא חציית קו השליטה, אף שזו האפשרות הקשה יותר מבחינה צבאית שכן היא כרוכה במלחמה במעלה ההר, וכל המלחמה, עד סיומה התנהלה בחלק ההודי של קשמיר. הבחירה בשיטת פעולה זו הייתה בשל החשש מהסלמה, שעלולה להביא לתגובה גרעינית פקיסטנית. עם זאת, האפשרות לחצות את קו השליטה ולהפוך את המלחמה למלחמה כוללת נשארה על השולחן עד סוף המלחמה, והיו כמה איומים מן הצד ההודי לשימוש באפשרות זו.
הכוחות הפקיסטניים היו חמושים בנשק קל וגם במרגמות ובארטילריה. הייתה להם עמדה עדיפה שכן הם השתלטו על האזורים הגבוהים, ובמיוחד על העמדות השולטות על הכביש הלאומי D1, שהוא הכביש היחיד המוביל לקרחון סיאצ'ן. הפקיסטנים שלטו בתצפית ובאש על הכביש, ואכן הקרבות הראשונים התנהלו בעמדות שולטות סביב D1. גזרת [[בטאליק]], ששלטה על הכביש, הייתה הקריטית ביותר בשלב זה של הלחימה וכמחצית מהנפגעים ההודיים נפגעו בקרבות עליה. החלק המזרחי של גזרת בטאליק נכבש על ידי הודו בקרבות קשים עד תחילת יולי, כאשר הקרבות החשובים היו במעבר ההרים לה, בטורטוק ובנקודה 5287. הקרבות בחלק המערבי של באטליק התרכזו בתחילת הלחימה בעיקר סביב רכס ג'ובר, שנכבש לאחר 40 ימי לחימה ב-[[8 ביולי]]. בגזרה המרכזית של אזור בטאליק התרחשו כמה קרבות, אך עד סוף המלחמה לא הצליח הצבא ההודי להשיג שליטה מלאה בשטח זה.
לאחר שהצבא ההודי השיג שליטה חלקית על כביש D1, הוא פנה לכיבוש העמדות הקרובות יותר לגבול הפקיסטני. הקרב על טולולינג היווה נקודה מכרעת במלחמה, שכן במסגרתו השתלט הצבא ההודי על נקודה אסטרטגית ראשונה במעלה. טולולינג נכבשה לאחר שלוש ניסיונות ב-[[1 ביולי]]. קרב משמעותי נוסף היה הקרב על טייגר היל, שהוכרע לטובת הודו ב-[[3 ביולי]], לאחר כמה ניסיונות כיבוש. בשבוע האחרון של יולי התקדמו הכוחות ההודיים בכל הגזרות, ובמקביל, בשל לחץ אמריקאי, נסוגו הכוחות הפקיסטניים. ב-[[26
הלחימה התנהלה בתנאי שטח קשים במיוחד, שהקשו על המעבר, במיוחד לאור יום, ובטמפרטורות שהגיעו ל-15 מעלות מתחת לאפס. לפיכך, עיקר ההתקדמות ההודית נעשתה בלילה והיא נתקלה בקשיים רבים, גם בלי לפגוש באויב. חיל האוויר ההודי ניסה לסייע לכוחות היבשה, אך בשל תנאי השטח המורכבים יעילותו הייתה מוגבלת, והוא איבד שני מטוסים ומסוק במהלך המלחמה. עד סוף המלחמה לא הצליח הצבא ההודי לכבוש את כל העמדות עליהן השתלטו הכוחות הפקיסטנים - כאשר נסוגו הפקיסטנים רק כ-75-80% מהשטח היה בשליטה הודית.
==התערבות בין לאומית ומהלכים דיפלומטיים==
בשלבים הראשונים של המלחמה התקיימו מגעים ישירים בין הודו לפקיסטן שכללו שיחות טלפון בין מנהיגים פקיסטניים להודיים בדרגים הבכירים ביותר. ב-[[12 ביולי|12 ביוני]] ביקר שר החוץ של פקיסטן בדלהי במטרה להביא לפתרון המשבר, אך ביקורו לא נשא פרי. דרך תקשורת נוספת בין המדינות הייתה באמצעות שר החוץ לשעבר של פקיסטן, ניאז מאליכ, שדילג בין בירות שתי המדינות וניסה להשיג פתרון לסכסוך. בפקיסטן תיווכו של מאליכ הוסתר מן הצבא, וב-29 ביוני התנערה פקיסטן משליחותו. לאחר כישלון המגעים הישירים בין המדינות גדלה המעורבות הבינלאומית במשבר, ובמיוחד מעורבותה של ארצות הברית.
פעילותה של פקיסטן ספגה גינויים בין לאומיים מקיר לקיר. אף שפקיסטן טענה שהחדירה על מעבר לקו השליטה לא נעשתה על ידי כוחותיה, אלא על ידי כוחות של לוחמי חופש מקומיים, טענתה לא התקבלה בזירה הבינלאומית והוצבה לה דרישה לסגת אל קו השליטה. נטען כי ללא תמיכה מדינתית, כוחות מקומיים לא יכולים לפעול ביעילות בזירה ההררית הקשה, ולכן המעורבות הפקיסטנית במשבר ברורה. גם דרישתה של פקיסטן לכרוך את פתרון המשבר בדיון רחב יותר על גורל חבל קשמיר כולו לא זכתה לאוזן קשבת במסדרונות הבינלאומיים. בפגישת מנהיגי [[ארגון המדינות המתועשות]] (G8) שהתקיימה ב[[קלן]] במחצית השנייה של יוני גינו המעצמות את התוקפנות הפקיסטנית ודרשו נסיגה מידית של כל הכוחות הפקיסטניים אל מעבר לקו השליטה. גם סין, בעלת בריתה של פקיסטן, בחרה לא לתמוך בה ודרשה נסיגה לקו השליטה ללא תנאים, ורק לאחר מכן, ולא בכפוף לכך, דיון על גורל חבל קשמיר.
מעורבותה של ארצות הברית בסכסוך הייתה חשובה ביותר. ב-[[15 ביוני]] שוחח נשיא ארצות הברית, [[ביל קלינטון]], עם ראש ממשלת הודו ואג'פאי ועם נשיא פקיסטן שריף. הוא דרש מפקיסטן נסיגה מידית אל קו השליטה, ומהודו ביקש למתן את תגובתה. היועץ לביטחון לאומי של הודו הגיע אל פגישת ה-G8 והודיע לארצות הברית כי סבלנותה של הודו עומדת לפקוע, והיא שוקלת לחצות את קו השליטה ולהרחיב את היקף המלחמה. ב-[[22 ביוני]] שלח קלינטון את הגנרל [[אנתוני זיני]], כשליח מיוחד להודו ולפקיסטן במטרה לתווך במשבר. זיני דרש משריף נסיגה מלאה אל קו השליטה, אך לא הצליח לגרום לפתרון הסכסוך, שכן שריף עדיין חשב שהוא יוכל לגייס תמיכה מסין.
נקודת המפנה בזירה הדיפלומטית הייתה לאחר נסיעתו של שריף לסין ב-[[28 ביוני]]. שריף סבר כי סין תסייע לו להשיג אפשרות יציאה בכבוד מן המשבר - לכל הפחות הבטחה לפתיחת דיונים על גורל חבל קשמיר בתמורה לנסיגה פקיסטנית. העמדה הסינית שדרשה נסיגה פקיסטנית בלי התחייבות לדבר הביאה את שריף לקצר את ביקורו בסין. במקביל לכך הצבא ההודי החל להשיג הצלחות משמעותיות בלחימה, והלחץ על פקיסטן גבר.
ב-[[2 ביולי]] התקשר שריף לקלינטון וביקש לקבלו לפגישה דחופה. קלינטון סרב להיפגש אתו, אלא אם כן שריף יתחייב מראש לנסיגה מלאה ובלתי מותנית של כוחותיו אל קו השליטה. שריף לא היה מוכן להתחייב לכך, ולכן נסע לארצות הברית כאזרח פרטי ביחד עם משפחתו. ביום העצמאות האמריקאי, ה-[[4 ביולי]], נפגש שריף עם קליטון בפגישה לא רשמית. בפגישה, קלינטון נקט בעמדה קשוחה. הוא האשים את שריף שהוא חימש את הטילים הגרעיניים שברשותו, ושהוא לא שולט בצבא שלו. הוא האשים את שריף בסחיטה גרעינית ודרש נסיגה ללא תנאי. לאור העמדה הקשוחה של ארצות הברית לא נותרה לשריף בררה, וב-[[12 ביולי]] הוא נשא נאום ובו קרא ל"לוחמי החופש הקשמיריים" (פקיסטן עדיין לא הודתה כי מדובר בחיילים של צבאה), לסגת אל קו השליטה. עד ל-[[26 ביולי]] הושלמה הנסיגה והצבא ההודי השתלט מחדש על עמדותיו.
==תוצאות המלחמה==
| |||