אבישי אייל

אבישי אייל (נולד ב-1945 בקיבוץ משמר השרון, מתגורר בהרצליה) הוא צייר ואמן הדפס. למד במחלקה לאמנות בבצלאל וב-ב-Central School of Art and Design וב-Hornsey College of Art בלונדון. אייל הוא פרופסור חבר בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. מאז 1971 הציג אייל כ-20 תערוכות יחיד, כ-60 תערוכות קבוצתיות, ואצר למעלה מ-30 תערוכות.

ביוגרפיה

אבישי אייל נולד בקיבוץ משמר השרון בשנת 1945 לסבינה וצבי (קרל) הירש שעלו לישראל מברלין בשנת 1935. בשנת 1950 עברה משפחתו לכפר ויתקין שם שימש אביו כמנהל מאפיה ואמו כמנהלת חשבונות. עקב מחלת עור קשה בילדותו בילה בילדותו תקופות ארוכות בטיפולים רפואיים ואשפוזים בבתי חולים. מסיבה זו נשלח בהיותו בן תשע לירושלים ובילה כשנתיים במשפחות אמנות ובמוסד של עליית הנוער. בתקופה זו למד ציור עם הציירת רות במברגר. בשנת 1956 חזר לכפר ויתקין ובשנת 1959 עבר שוב לקיבוץ מעלה החמישה כילד חוץ. בתקופה זו הצטרף ללימודי ערב בבצלאל  והחל לצייר בסטודיו אישי בצריף בקיבוץ. בשנת 1963 התגייס לצבא, שירת כקצין שלישות גדודי והשתתף בכיבוש חברון בזמן מלחמת ששת הימים. במקביל לשירותו החל ללמוד במחלקה לקרמיקה בבצלאל. לאחר כשנה עבר ללימודים במחזור הראשון של המחלקה לאמנות בבצלאל. לאחר לימודיו בבצלאל למד טכניקות הדפס ב-Central School of Art and Design וב-Hornsey College of Art בלונדון בין השנים 1968-1971. בשנת 1972 הקים בירושלים את ״סדנת התחריט של אבישי אייל״ שפעלה עד 1976. הוא היה חבר קבוצת האמנים ״רגע״, בעלי גלריה רגע בתל-אביב.

משנת 1977 מלמד אבישי בחוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. הוא כיהן פעמיים כראש החוג (1981-1984, 1991-1994). בין תפקידיו שימש כאוצר הגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה בין השנים 200-2004.

הדפס

הדפסיו הראשונים של אייל נעשו במהלך 1969 בזמן שהותו בלונדון. עפ״י סורין הלר, הם מצביעים על השפעה של אמנים ישראליים כיגאל תומרקין ואורי ליפשיץ שהיו בשיא הפופולריות שלהם בארץ באותם שנים, אך החל מ-1970 ניתן למצוא אצל אייל זיקה לאמני הפופ הבריטיים של שנות ה-70, כאשר הבולט שבהם הוא רון קיטאי, אמן אמריקאי יהודי שהתגורר רוב חייב באנגליה ששילב ביצירותיו דימויים מצולמים עם דימויים פיגורטיביים מצויירים והרבה לבטא בהן ציטוטים הסטוריים וספרותיים יחד עם ביקורת פוליטית. אמן נוסף שהשפיע על אייל באותה תקופה, בעיקר מהפן המושגי, הוא האמן בני אפרת שחי באותה תקופה בלונדון ואייל שימש כעוזרו במשך שנתיים ובמקביל ללימודיו.

לאחר שסיים את לימודיו בבתי ספר לאמנות בלונדון החל את הקריירה האמנותית שלו כיוצר גרפיקה אמנותית וכבעל סדנת תחריט בירושלים. הדפסיו מסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים הצטיינו ברמה טכנית גבוהה. בשנים מאוחרות יותר יהיה העיסוק בהדפס בסיס רעיוני להמשך יצירתו של אייל. הלר כותב כי ״יצירתו מתכתבת עם שורה של אמנים ישראלים אצלם היתה עבודה על נייר מרכיב בולט. הדבר ניכר בקרב אמנים יוצאי גרמניה שהפגינו יחס מיוחד לרישום שחור לבן ולחיתוך עץ כהמשך לנטייה המסורתית של האקספרסיוניזם הגרמני. קבוצה זו של ייקים התרכזה בירושלים של שנות השלושים והיתה דומיננטית בבצלאל עד ראשית שנות השישים. לאייל היה קשר הדוק עם אמנים יעקב שטיינהרדט שבביתו התגורר במהלך לימודיו בבצלאל, לאיזידור אשהיים וליוסף הירש שהיה קרוב משפחתו ומורה שלו...במקביל היה קשור לאמנים אחרים בני דורו ומבוגרים ממנו כאברהם אופק, מיכה אולמן, יפתח ברקין ואבנר כץ, ומאוחר יותר עם משה קופפרמן ועמיתיו לקבוצת רגע בשנות השמונים״.

אייל וקבוצת רגע

קבוצת ״רגע״ קמה ב-1985 לאחר מלחמת לבנון. חבריה מלבד לאבישי אייל היו דוד ריב, דוד וקשטיין, אסד עזי ויורם קופרמינץ, רובם צעירים מאייל בעשור. הקבוצה הקימה את גלריה ״רגע״ בדרום תל-אביב כדי להתרחק ממרכז העיר, עם מוקדי הכוח האמנותיים שבה, וכדי להיות אחראיים על הצגת ומכירת עבודותיהם. שאיפתה של הקבוצה היתה ליצור אמנות בעלת זיקה מקומית בדגש על זיקה למזרח. הם ביקשו בזיקה זו להפנים באופן אותנטי ומפוכח את העקרונות האסתטיים האופייניים לתרבויות המזרח הקרוב בלי לוותר על המודעות לקשר שלהם אל תולדות האמנות המערבית. יגאל צלמונה מציין כי: ״מיצירת חברי ״רגע״ עלו תחושות של פראות, חספוס וחוסר סבלנות ורגשות של כעס חבוי וחוסר נימוס כלפי עקרונות הטעם המערבי הבורגני האליטיסטי. ציוריהם הקרינו מזרחיות מפורשת ארוגה בעקרונות של תפיסות ציור מערביות״. על מוטיב זה בעבודתו של אייל כותבת האוצרת טלי תמיר כי: ״המזרחי והלוקאלי לא היו ביטוי אותנטי של ניאו-כנעניות, אלא ציטוטים ומראי מקום שהעידו על בדיקה ומדידת פערים ולא על הדבר עצמו. מידה רבה של אירוניה שנעלמה מעיני המתבוננים של שנות השמונים מגלה מאחורי הלוקאלי-מזרחי, יישות צללים אחרת, שהטעינה את העבודות בממד של שניות וכפילות. שניות זו המפצלת כל גוף לשניים היא הנושא המרכזי המפעיל את אייל…השניות הזו כחוויה בסיסית של התרבות הישראלית…המבט של אייל על המזרח, עם גמליו וחמוריו איננו מבט נוסטלגי, אלא דווקא מבט המדגיש את הניסיון הפתטי של דור ההורים להתחבר אל החיים במזרח, להסוות את הניכור ולעמם את חווית השניות״.

טבריה 53׳

תערוכה זו הוצגה בבית אבא חושי בחיפה בשנת 1973, לאחר שובו של אייל מלונדון. סורין הלר כותב: ״לתקופה שלאחר חזרתו של אייל ארצה מלימודיו בלונדון חשיבות מכרעת במהלך יצירתו. זוהי תקופת עבודה מעצבת שבה הפנים את המסקנות הוויזואליות שנבעו מעבודתו בתחום ההדפס הצילומי ופנה לדרך עצמאית. מבחינה תוכנית, בשלב זה החל אייל למזג את הביוגרפיה האישית שלו עם מהלכיו הפרשניים על תולדות הציור…הסדרה טבריה 53׳ היא הסדרה הראשונה המחברת את כל המרכיבים הללו למחבר אחד. היא מבוססת על גלויות מתוצרת חברת פלפוט שנשלחו על ידי אבי האמן לבנו בן השמונה כשזה אושפז בבית החולים…הגלויות התקופתיות, חלקן מודפסות כתצלומים ישירים בשחור לבן על גבי נייר צילום וחלקן מודפסות ומגוונות בצבע , שימשו את אייל כבסיס למניפולציות שונות ברישום בעיפרון המתייחסות הן לתכני התקופה והן לערכים הגרפיים והטכניים של התצלום המודפס״.  

כלב ערבי

הסדרה כלב ערבי צוירה בשנים 1983-1982 והוצגה בבית האמנים בירושלים בשנת 1983. האוצרת טלי תמיר כותבת בקטלוג לתערוכה ״ארץ שמן״ משנת 2004: ״הסדרה כלב ערבי מונה למעלה מ-40 עבודות, ביניהן ניתן להבחין בכמה קבוצות: הקבוצה הראשונה היא זו שבה מופיע הכלב כשגופו דרוך ומעוגל פנימה, והוא יוצר את צורת האות כ'. לידו תופיע, ברוב המקרים, המילה הכתובה "כלב" או "כלב ערבי“…בהמשך המצע נעשה כבד יותר: הנייר המצויר מוצמד אל לוח עץ עבה שאליו מחוברות קורות צבועות בשחור. הכלב הופך להיות חלק מסביבה תלת-ממדית…הקבוצה השלישית מציגה את הכלב בתוך נופים מקומיים…המוטיב הרביעי, המתקבץ מאליו לידי קבוצה מזוהה, הוא מוטיב הכלב המיילל אל תוך הלילה…קבוצת העבודות החמישית מתמקדת בדימוי של כלב מת, זרוק בצד הדרך״.

בטרם הוצגה העבודה בבית האמנים הוצגו כארבע עבודות מתוכה במסגרת תערוכה קבוצתית של מורי החוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה, שאייל עמד באותה עת בראשו. העבודות הוסרו עוד בטרם פתיחת התערוכה בעקבות הוראה של נשיא האוניברסיטה בנימוק ש״העבודות עלולות לפגוע ברגשות הסטודנטים הערביים ולגרום למהומות ולתגובות קשות״. במכתב שהעבירה קבוצת סטודנטים ערבים לנשיא האוניברסיטה טענו כי ״הננו מוחים בפניכם על השימוש בסטודנטים הערבים כתירוץ לפגיעה בחופש הביטוי. הטענה שציוריו של מר אייל פוגעים בסטודנטים הערבים ושהם עלולים להביא לתסיסה בקרבם, הנה טענת-שווא ואף פוגעת ברגשות הסטודנטים הערבים; אנו קולטים את המסר האמתי של ציורים אלה ומוכנים להגן על זכותו להציגם. יתרה מזאת, אנו חשים שציוריו הוסרו מאחר שהאחראים מצדם תפסו בדיוק את המסר שאנו תופסים מציורים אלה, ואנו חוששים שזאת היא סיבת הסרתם“.

עוד כותבת תמיר ״הסדרה כלב ערבי, שצוירה בשנים 1983-1982, היא סדרה מכוננת בעבודתו של אבישי אייל לא רק בשל ההיבט הפוליטי המובהק שלה, אלא בהיותה פריצה ראשונה והרחבה אדירה של כליו האמנותיים…בראיון עיתונאי לרגל התערוכה דיבר אייל על תחושות הניכור שלו מפולחני הכוח של החברה הישראלית החוגגת את ניצחונותיה הצבאיים: "המלחמות של 1956 ו- 1967 הייתה לגבי הלם, ולא השתתפתי באופוריה הכללית שצמחה סביבם. המיתוסים של המלחמות האלה היו זרים לי, כי אני ראיתי בחייל, גם בחייל המנצח, קורבן. העבודות שלי עסקו בנושא החייל הקורבן." ללא ספק תפיסת החייל המנצח כקורבן של נצחונו ושל עוצמת כוחו הייתה מנוגדת להלך הרוח הכללי של החברה הישראלית באותה תקופה וסימני השבר הרגשי-רוחני של אייל הקדימו את זמנם במידה רבה״.

העיניים של הטריצ’ור

בתערוכה זו, שהוצגה בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת בן-גוריון בשנת 2008, הציג אייל עבודות בהשראת מסע בן ארבעה חודשים בהודו, במהלכו שהה כחודש בעיר טריצ׳ור. חיים מאור אוצר התערוכה כותב: ״לאורך מסעו בהודו, נמשך אייל אל ציורי הקיר והפרסומות הגדולות, שצוירו על קירות בתים, תריסים ושערים של חנויות, בצידי דרכים, בכפרים ובערים. אייל רותק אל מראֶה הדימויים הפרסומיים, המוּצאים מהקשרם וממוקמים בתוך החיים. "נוצר ניגוד מדהים, בין מוצר צריכה אשר מצויר בריאליזם רב, לבין קיר מתפורר של בית מט ליפול, עליו הוא מצויר; דימויי צריכה של חברת שפע וראווה מושתלים בתוך מציאות הודית ענייה…אייל הבחין בקשר בין סגנונות העיצוב של שנות השלושים והארבעים ובין השליטה הבריטית בהודו, שאת הֵדיה החזותיים ניתן לראות בחלק מן השלטים. "מעצב בריטי עיצב בשנות השלושים והארבעים שלט וההודים ממשיכים לשכפל את הדימוי. הם לא ממציאים משהו חדש אלא מנכסים דימויים מן המוכן…אפשר לקרוא את תצלומיו של אייל גם במסגרת הפרשנות התרבותית המורכבת, שקונה לעצמה משמעות בדרכים שונות: דרך מבטו של הצלם הישראלי בטריצ'ור, המתבונן באובייקטים שנתגלו לעיניו; דרך מבטו של צייר השלטים ההודי מטריצ'ור, המתבונן בחומרי-הגלם המגוונים, שהוחדרו אל תוך חייו ואל תוצריו; דרך מבטיהם של הצופים השונים בתערוכה זו, המתקיימת בישראל העכשווית, שזהותה הקודמת, המונוליטית, לבשה פנים אחרות״.