אוהד מטלון – הבדלי גרסאות

בשנת 2009 הציג מטלון את היצירה "היום" במסגרת הביאנלה השנייה לאמנות הרצליה באוצרות משותפת של עדי אנגלמן, מאיר קורדבני והילה טוני נבוק.   בכל יום במשך שבוע הסתובב מטלון במיקומים שונים בארץ, צילם ושלח את התמונות באינטרנט לעוזרת שלו שישבה בחלל התצוגה. היא הדפיסה את התמונות, מסגרה ותלתה אותן על הקירות על פי הנחיותיו. בסוף היום חולקו התמונות בין המבקרים בתערוכה. כך נוצר מצב בלתי שגרתי שחלל התצוגה נותר ריק, פרט למדפסת. המבקרים הסקרנים נהיו שותפים בתהליך התצוגה: הם נאלצו לחכות לצילום שצילם, לעוזרת שתדפיס ולתליית העבודות. מטלון תיאר חוויה זו כמטלטלת. מבחינתו שיטת עבודה זו טומנת בחובה סוג של ניסיון לגרום לצופים לחשוב על האופן שבו הם רואים את הדברים ולהיות במתח ביחס לדימויים מהמדפסת. אחד הדברים המטרידים מבחינתו הוא הניתוק בחוויה שאמנות מציעה בן האמן לצופה למעט בפרפורמנס. לכן, דרך זו מציעה להכניס את הצופה לעבודה והופכת את העבודה ככזו שלא תלויה רק באמן אלא גם בצופה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.haaretz.co.il/gallery/1.3312152|הכותב=|כותרת=אלי ערמון אזולאי " ביקור בסטודיו של אוהד מטלון" הארץ גלריה 30.4.10|אתר=|תאריך=}}</ref>   התערוכה מדגישה את הדינמיקה בין הצופה לתצלום, תוך טשטוש ההיררכיות של הזמן והאוצרות המתקיימות בתהליך רגיל של בנית תערוכה. בראיון שנתן מטלון לערמון טען כי הסיכוי לכישלון מלווה באמונה גדולה בכוחו של הצילום ובחתירה תחת מוסכמות מסחריות. אם בתערוכה רגילה התהליך בין רגע הצילום לבין תלייתו ממוסגר על הקיר עשוי להמשך שנה ומחירו של האובייקט עשרות אלפי שקלים, כאן מוזמן הצופה - גם אם הפרוטה לא מצויה בכיסו, לחזור עם דימוי הביתה מה שנראה למטלון כטריוויאלי ביותר.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.haaretz.co.il/gallery/1.3323753|הכותב=|כותרת=אביטל בורד, תלוי במחיר, מדור גלריה הארץ 1.10.2009|אתר=|תאריך=}}</ref>

בשנת 2010 הציג מטלון תערוכת יחיד בשם "צפון אמתית דרום בהירה" בגלריה גולוקונדה לאמנות עכשווית בתל אביב באוצרות של עירית כרמן פפר. סדרת הצילומים של מטלון עסקה ביצירת עולם חלומי אטונומי, הזוי ומרומז המשתמש בדימויים חיצוניים ומעבד אותם לצרכיו על מנת לספר סיפור שעוסק בהתהוות וביש ובו בזמן גם באין ובריק. מסע החיפוש מתגבש וצומח באינוונטר פרטי של דימויים שצבר במסעות צילום מסביב לעולם. האינוונטר כולל דימויים ארכיטקטוניים, פני שטח של בטון, עזובה, מבנים פיסוליים, פרטים של צמחייה, קרעים של כרזות חלקי וחזיתות בתים הרוסים. המצלמה מתעכבת על מה שחי את חייו מעבר לפונקציונליות הברורה שלו. כך נוצרת קרינה פנימית של הדימויים הגוררת אותם הרחק מנקודת המוצא שלהם. הפונקציונלית שלהם התפוגגה והותירה אותם במעמד עירום וחשוף שאינו יכול לתבוע לעצמו דבר. המעמד הקריטי של מבנים אילו הוא בקו התפר שבין מטפיזי לבין אסתטי בין מחוה גיאומטרית מופשטת ושרירותית לבין מטען היסטורי ופוליטי. למטלון אין ענין משי בנרטיב ההיסטורי פוליטי המסורתי והוא אינו עוסק בצילום פוליטי במובן המקובל הטוען טענה נגד הממסד או הכח. מטלון עוסק באפשרות להתבונן דרך המסך הפוליטי ומבע לעבר ההיסטורי בהוויה אחרת. בהמשך לשיטת חשיבה זו מטלון וויתר על המימד החפצי של הצילום כאוביקט המכין עצמו לרכישה. הוא מציע במקום 10 דימויי סטילס מוקרנים בחלל הגלריה החבים נשמתם לקרני האור החשמלי בטרם יוחשכו כליל.<ref>טלי תמיר, צפון אמיתת דרום בהירה: אוהד מטלון,  טקסט מלווה תערוכה גלריה גולוקונדה  תל אביב </ref>  בעבודתו של מטלון יש טון מדוד של דרמה הנוצרת על ידי ריצוד דק בהקרנה המזכיר קולנוע ומעורר מתח מרומז ש משהו שעומד לזוז ולהשתנות אך בעצם נותר קפוא. בעבודות של מטלון אין יצורים אנושים הדימויים שצולמו במקומות שונים בעולם נהפכו לאחד, חסרי זהות או שפה, מקומות אוטופים של דיסאוטופיה, של גילוי בלי ההכרה של ההיסטוריה. מטלון טורף את הדימויים ודורש מהצופה להתבוננות מעמיקה ולא מבט חטוף. על ידי כך הוא לוקח את הצופה למקום של תעתוע ובעיקר ספק. העבודה היפה בתערוכה THE SCHOOL מציגה הכפלה של דימוי של מדרגות מתפתלות שהיו פעם מלכותיות ובארוקיות וכעט הן מצבה בבנין רפאים. הצופה מנסה לחפש אחיזה אך מוצא רק הרס והתמוטוטותוהתמוטטות וניתוץ החיפוש אחר סיבה לאופטימיות בים השברים מעלה חרס. בהגד כולל התערוכה היא הרהור על תקוות, חלומות ואשליות של הדימוי הצילומי בשלב שעדין נתפס במעגלים רחבים כדימוי "אמיתי".<ref>סמדר שפי מדור תערוכה גלריה הארץ 26.3.10</ref>

בשנת 2012 הציג מטלון בגלריה PODBIELSKI CONREMPORARY BERLIN  את התערוכה THE ZONE ובמקביל לה פורסם ספר הנושא אותו שם.<ref>Gani Zafran v., Refael s. (2012) The Zone: Ohad Matalon, Podbielski Contemporary, Berlin  </ref>  בעבודות שהוצגו בתערוכה הוכיח מטלון יכולת ייחודית לחבר באופן סימולטני מספר מרכיבים שלכולם מעמד שווה ויוצרים דימוי רב שכבתי. כך בעבודות  "שרון ורועי קרית מלאכי" ו"משפחת הופמן בית שמש" בשתי העבודות לרקע ולדמויות מעמד שווה. רק במבט מדוקדק ניתן להבחין שחלק מהאלמנטים נשתלו או טופלו על מנת ליצור את האשליה של המעמד השווה שמשכנע את הדמיון בצורה כה חדה.<ref>ורד זפרן גני שם:(2012)</ref>  מטלון באמצעות המצלמה חושף את כל המרחב הגיאוגרפי, חברתי ופוליטי של ישראל ועל ידי כך חושף גם את הצדדים המיוחדים והאישיים של מושאי הצילום שלו. מושאי הצילום שלו הם אנשים אך גם גזרי עיתונים, בתים וטכסים. האוסף המוצג צולם כולו בישראל אך יש לו מעמד אוניברסלי בכך שהוא מאתגר את המסרים החזותיים הפורמלים של הממשלות. שפת התקשורת החזותית היא אל מקומית ותקפה לכל מקום. כך ניתן בעצם לכנס את העבודות תחת שלושה קבוצות נושא: פורטרט קבוצתי, מזרח ומערב, סמליות מקומית.<ref>רפאל שגיא (2012)</ref>  בשנת 2014 נתן אוהד מטלון ריאיון ל Ruth Borshevsky  מהמגזין האינטרנטי  Bird in Flight במסגרת הריאיון  סיפר מטלון על השימוש שלו בסימבולים שחלקם נוטים לקילשאות בסדרת הצילומים של ה ZONE לטענתו בפרויקט זה הוא אימץ את השפה של צילום ישיר אשר מתאר את האוביקטים בצורה ריאליסטית שלטענתו זה בדיוק מה שהוא כצלם רואה אין שום מחיצה בין המצלמה לפרינט עד כדי דוקומנטציה ולכן הגישה הייתה אם זה שם אקח את זה ואם לא אז אצור את זה. העובדה שמציגה 70 שנות  היסטוריה של  צילום בתוספת החוויות האישות שלו מהמקום בו הוא גדל. באותו ראיון  פירט מטלון את טכניקת ההצגה של הצילומים באמצעות מקרן וידאו היוצר אשליה של התבוננות בצילומים כאילו נמצאים בסרט או בהצגה. הרעיון לכך בה מהחשיבה שלו על השינוי שעבר עולם הצילום מאנלוגי לדיגיטלי והצורך שלו לפתח פורמט שישקף שינוי זה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://birdinflight.com/inspiration/experience/ohad-matalon-lie-everywhere-everything-just-fun-enjoy.html|הכותב=|כותרת=|אתר=|תאריך=}}</ref>  

בשנים 2014-2015 הוצגה תערוכת היחיד של מטלון POP UP במוזאון תל אביב באוצרות של נילי גורן. התערוכה מתמקדת בתנאי האפשרויות של הצילום  ומבקשת לבודד אותם מנסיבות היומיום ומתזמונן, להתבסס עליהם כמקורות היצירה ולהעמידם במרכז עיסוקה בתבנת מעגלית שחוקרת ובו בזמן מייצרת את עצמה. התערוכה נעה סביב ניסוי שכליו הם חומריה, חוקיו הם כלליה ותוצריו הם מצגיה. המתח שבין התכנות המדיום להזדמנות הפעולה שלו, מקבל דגש מיוחד כשבחלל התערוכה מתקבל מידע חזותי בצירוף הנחיות ביצוע מהאמן המתרגם לדימוי. מעובד ומופק באותו חלל ומוצג על קירותיו. התהליך המתהווה מתשנהמשתנה ומתפתח לעיני הקהל בתקופת התצוגה וחושף את מנגנוני הביצוע שלה לצד מושאיה. חלל התערוכה הוא זירת התרחשות דינמית החושפת תהליכים שראשיתם ברעיון ועיבודו לידי אוביקט תצוגה ותכליתם דיון בתכונות הבסיסיות של הצילום ומיקומו בשיח האמות בת זמננו. אופיה הדניאמי של התערוכה לא מאפשר תפיסה כוללת שלה אלא רק מבט פרגמנטרי אל אוסף מצבים זמניים ומקוטעים. הם אינם מיצרים רצף מרחבי ומעוררים תהיות על עצם ההבנה המבוססת רק על התנסות חלקית ומשום כך מדגישים את האבסורד שביסוד פרשנות כלשהי. הדימויים בתערוכה הם שרידים של פעולות בחומרי צילום המעידים על המניפולציות שהפעילו עליהם. בחלל התערוכה נחשפים השלבים הטכניים של הפקת הדימויים אך לא נחשפות הפעולות העקרוניות שקדמו להם. הצבתם של צמדי צילומים מנוגדים המציגים דימוי נגטיבי ופוזיטבי סמוכים זה לזה על  הקיר מגלות את כפל פניהם. הם תלויים משני עבריו של קיר מפריד המטעין את ניגודיהם במשמעויות הנובעות ממיקומם בחלל: היפוכו של נוזל של נוזל שחור כזפת והנתזים שהתלוו לשפיכתו הנמרצת על נייר לבן, מתקבל מעברו השני של הקיר בדמות אבק כוכבים מנצנץ בשמיים במרכזם ניגר שביל החלב.<ref>גורן נילי (2015) פוטו אפ: אוהד מטלון, מוזאון תל אביב לאמנות</ref>   הביקורת על התערוכה טענה שהתערוכה לא מעניינת. מה שקורה בפועל בחלל הוא יבשושי וחסר חיים, לא מספק חוויה המשיקה לתיאור מלבה הדמיון, לרטוריקה המלווה את המהלך. המימוש אינו מקיים את ההבטחה. מה שקורה בפועל כל כך צפוי, מידי, מובן מאליו, חסר הפתעות ונימה אישית, שממש מאכזב לגלות שהאופן שבו דימינו מעבדת צילום וסדנת מסגור הפועלות בזמן אמת הוא יצירתי ומסעיר יותר ממה שיש בחלל המפוסטר. לא די להצליח בפרויקט של החצנת תהליך הייצור בחלל עצמו והבאתו אל הצופה, צריך - מלבד מכשירים וציודים, מראה סדנאי ושלבי עבודה  גם מעט כנות וצניעות, שתי איכויות הכרוכות זו בזו. חסר גם כל הממד של שיקול הדעת האמנותי. בהצבת המכונות בהתחלה והמוצר המוגמר בסוף יש משום דילוג על כל שלבי האמצע המעניינים. חסר הממד של הכנסת הצופה לעולמו האינטימי של האמן המתלבט. אין מאמץ אמיתי, כזה הכולל כישלונות ומפחי נפש. כתוצאה מכך חסרה גם ההכרה שבייצור אמנות נוחלים לעתים כישלון. מטלון אירגן מכונה ללא שמץ הקשבה ההכרחית לדיאלוג. במקום צניעות יש שואו אוף של ערכים כגון הקפדה, מיומנות, דקדקנות, נטרול מגע האדם. אלה מועלים על נס, ממירים לגמרי את התהליך הנפשי של ההיגד האמנותי. לא הפחתת מסתורין בנוגע לתהליך יש כאן, אלא להיפך, שעבוד של שלבי הייצור לאסתטיזציה המתקדשת של האמנות. התוצאה היא אסתטיקה יהלומית עקרה. מטלון משתמש לכאורה בכלים הביקורתיים כלפי מוסדות התצוגה וכלפי ההיגיון המוזיאלי, אבל בעצם הוא משקם אותה אסתטיקה מעוקרת, אליטיסטית, חיצונית לחיים, כזו המתחוללת לגמרי בתוך ההיגיון והמילייה של האמנות הגבוהה, כך שהציר "אמנות" הוא המובן מאליו שלה, ולרגע אינה מתחככת באפשרויות הנמוכות, היום יומיות, השוות לכל נפש של הצילום.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.haaretz.co.il/gallery/art/artreview/.premium-1.2513704|הכותב=|כותרת=יהב גליה תערוכתו החדשה של אוהד מטלון: רדיקלית או משעממת? - ביקורת אמנות הארץ 20.12.14|אתר=|תאריך=}}</ref>