הבדלים בין גרסאות בדף "קדר (שבט וממלכה)"

הסרת קישורים עודפים
(סקריפט החלפות (לעיתים))
(הסרת קישורים עודפים)
====במסורת האסלאמית====
במסורת האסלאמית מוצאו של קדר נגזר מהגנאלוגיה האברהמית, כאחד מבני ישמעאל. על בסיס מסורת זו, ישמעאל הוא אביהם הקדמון של כל הערבים ואלה אף נקראים "בני ישמעאל". אומנם קיים בסיס מוצק לטענה זו ב[[חדית']] על דברי מוחמד: "כל הערבים הם צאצאי ישמעאל בן אברהם",{{הערה|[[#Webb|Webb]], עמ' 100.}} אולם לגישה זו וריאציות שונות, הן במישור הגנאלוגי המובהק (מי ילד את מי ומתי), והן במישור הקשר לאמונה המוסלמית:
*ההיסטוריון הערבי [[אחמד אל-יעקובי]] ([[המאה ה-9]]) מציג בחיבורו "היסטוריה" קו גנאלוגי ישיר מישמעאל ל[[שבט קורייש]] בעיר מכה ולנביא מוחמד עצמו,{{הערה| [[#Shahid|Shahid]], עמ' 333.}} ובחלק מהמקרים אף התמקד הקו הגנאלוגי במוצאם של השבטים במערב חצי האי ערב באופן ספציפי.{{הערה| [[#Shahid|Shahid]], עמ' 335.}}
*בהיבט הגדרת הערביות במישור הלשוני, היו שטענו שישמעאל היה הראשון שדיבר [[ערבית]], החל מהימים שהוא ואביו, אברהם, עברו לעיר [[מכה]] (עד אז דיבר עברית).{{הערה|[[#Webb|Webb]], עמ' 101.}}
*במישור הדתי מוזכר ישמעאל בקו ישר עם ה[[מונותאיזם]] האברהמי, והשפיע בכך על דבקות הישמעאלים במונותאיזם לכל אורך ההיסטוריה.{{הערה| [[#Shahid|Shahid]], עמ' 334.}} למעשה, חלק מהמקורות מציינים, שהשבטים החשובים ביותר ביסוד האסלאם, קורייש ומעאד, דבקו במונותאיזם האברהמי מלכתחילה.{{הערה|[[#Webb|Webb]], עמ' 51, 53.}}
*ציר סחר מזרח-מערב מדרום מסופוטמיה לעזה ולמצרים.
 
על פי תיאורי הקדרים במקרא ותיאורם בתיעוד האשורי מהמאה השמינית לפנה"ס כשוכני אוהלים ונוודים, נראה ששטחי המרעה והנוודות שלהם התפרסו על שטח רחב יותר במרחב צפון חצי האי ערב, עבר הירדן וצפון [[המדבר הסורי|המדבר הסורו-ערבי]].{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 82-83.}} על פי תיעוד מתקופתם של [[סנחריב]], [[אסרחדון]] ו[[אשורבניפל]] במהלך המאה השביעית לפנה"ס, פעלו שבטים ערביים בהנהגת הקדרים גם בדרום בבל, מזרחית למוקד פעילותם.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 153-155.}} בתקופה האחמנית, במאה השישית והחמישית לפנה"ס, פעלו הקדרים גם ב[[נגב]], בצפון סיני, בואכה הדלתה המצרית.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 194-195.}} תיאורים אלה מצביעים על תהליך התרחבות מתמשך של שטחי הפעילות הקדרית, מגרעין מצומצם באזור ואדי סירחאן, מערבה ודרומה לשטחים נרחבים ביותר. בתקופת שיא עוצמתה של ממלכת קדר במאה החמישית לפנה"ס, התפרש מרחב פעילותה בין דרום בבל (ככל הנראה, לא ממש על גדות המפרץ הפרסי) במזרח, ועד מזרח מצרים במערב.
 
באשר לגבולות הדרומיים של קדר, קיימת מחלוקת לגבי השליטה של הממלכה בשני נווי המדבר החשובים הנוספים בצפון חצי האי ערב – [[תימא (חצי האי ערב)|תימא]] [[דדן|ודדן]] – דרום מערבית לדומה. מקורות רבים מתייחסים אל ערים אלה כיחידות פוליטיות ותרבותיות נפרדות (כולל ניב לשוני נפרד) ואף מציינים שושלות מלכים עצמאיות. מנגד, מחקרים אחרים מתייחסים לשלושת נווי המדבר, דומה, תימא ודדן כחלק מיחידה מדינית עצמאית גדולה. נקודת המחלוקת מתייחסת לתקופת כיבוש צפון חצי האי ערב בידי המלך הבבלי האחרון, [[נבונאיד]], למשך 10 שנים (555-545 לפנה"ס){{הערה|שם=Khaleel14|1=[[#Muaikel|Muaikel]], עמ' 14.}} ותקופת [[האימפריה הפרסית]].{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 48, 200.}}{{הערה|[http://www.historyfiles.co.uk/KingListsMiddEast/ArabicKedar.htm אתר המציג ציר זמנים להתפתחות העם הקדרי]}} הראשונים טוענים שחורבן [[מואב]] [[עמון|ועמון]] בידי נבוכדנצר והלחץ על הקדרים בתקופת נבונאיד גרמו להתפשטותם הקדרים מאזור דומה לאזור עבר הירדן, ולאחר התמוטטות האימפריה הבבלית, חזרו והתפשטו לכל הכיוונים, כולל חזרה למוקדי הפעילות הקודמים שלהם.{{הערה|שם=William40|1=[[#Dumbrell|Dumbrell]], עמ' 40.}} השניים טוענים שנבונאיד כבש את דומה בדרכו לעיר תימא ומסתמכים על כתובות בתימא המזכירות אדם בשם "גשם", המוכר כמלך קידר בתקופה הפרסית.
|תוכן="אשר לשמשי מלכת הערבים. בהר סָקֻרִ [על 9,400 (מאנשיה) מפלתם ה]נחתי. 1,000 אנשים, 30,000 גמלים, 20,000 בקר ...] 5,000 (מיכלי) בשמים שונים XXX כיסאות אלוהיה [נשק, מטות, אלתה,] (ו)רכושה הוצאתי. והיא למלט נפשה אל המ]דבר, מקום צמא כמו אתון בר, [שמה פניה, שאר רכושה, אוה]ליה, מגן אנשיה בתוך מחנָה [שרפתי באש. ושמשי מלפני כלי נשק]י החזקים נבהלה, גמלים, נאקות, [עם בכריהם אל ארץ אשור לפנ]י הביאה. הפקדתי עליה מפקח [10,000 חיילים...]..."{{הערה|[[#כוגן|כוגן]], עמ’ 47.}}}}
 
הדמות הקדרית הראשונה שמוזכרת בתיעוד הארכאולוגי היא '''[[זביבה]] מלכת הערבים''' {{אנ|Zabibe}}. זביבה מוזכרת לראשונה בשנת 739-740 לפנה"ס ברשימת מעלי מס לאימפריה האשורית, שהופיעה במצבה שהתגלתה בחפירות בכרמנשה שבמערב איראן.{{הערה|[[#כוגן|כוגן]], עמ’ 38-40.}} אף על פי שאיננה נזכרת ישירות בהקשר של קדר, יש הרואים בה את המלכה המזוהה הראשונה של הממלכה, לאור הקשר האפשרי שלה לעיר ששימשה כמוקד השלטוני של השבט, דומה (אדומתו, בפי האשורים), על רקע זהותה הקדרית של מי שמוערכת כיורשתה (שמשי), וכן על בסיס אזכור הערבים יחד עם הקדרים באותה מצבה. ב-738 לפנה"ס, בקטע מה[[אנלים]] של [[תגלת פלאסר השלישי]] הופיעה זביבה כמלכת הערבים שוב, ברשימת מעלי מסים לאשור.{{הערה|[[#כוגן|כוגן]] עמ’ 36-38.}} אף שאין ביטחון בזהותה של זביבה כמלכת קדר באופן ממוקד, ברור מאזכור הקדרים בכתובת מ-740 לפנה"ס, שלפחות מאמצע המאה השמינית לפנה"ס התקיימה ממלכת קדר כגורם מוכר ומשמעותי בזירת המזרח הקרוב.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 144.}}{{הערה|[[#Hoyland|Hoyland]], עמ' 60}}{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 83-82.}}
 
לא ידוע מתי בדיוק הסתיים שלטונה של זביבה. בפעם הבאה שאנו נחשפים בתיעוד האשורי למנהיג ערבי, שוב מדובר במלכה – '''[[סמסי מלכת הערבים|שמשי מלכת הערבים]]''', בשלהי תקופת שלטון תגלת פלאסר השלישי. על פי שברי אנלים מלכותיים אשוריים, ככל הנראה משנת 733 לפנה"ס, השתתפה שמשי מלכת הערבים באחת המרידות האזוריות במערב האימפריה האשורית. מהתיאור האשורי נראה שבתחילה הצהירה שמשי על נאמנות לאשורים, גם כאשר חלק מהממלכות במערב האימפריה החלו למרוד נגד תגלת פלאסר השלישי. לאחר הכנעת המרד של [[פקח בן רמליהו]] ה[[ממלכת ישראל|ישראלי]] ו[[רצין מלך ארם-דמשק]] ב-734 לפנה"ס, השתתפה שמשי במרד נגד האשורים בשנת 733 לפנה"ס, ייתכן שיחד עם מלך [[עזה]] ה[[פלשתים|פלשתי]], וספגת מפלה מוחצת. לאחר שניסתה למלט את נפשה, מהרי חורן לכיוון המדבר הערבי בסביבות ואדי סירחאן, נכנעה שמשי למלך האשורי ושילמה בחבילת מנחות עשירה כדי לצאת בשלום מהפרשה.{{הערה|[[#Hoyland|Hoyland]], עמ' 6.}}{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 83-86.}} חיוניותם של הערבים בקיום זרם בלתי מופרע של סחורות ורווחים, גרם במקרה זה להשארת שמשי על מקומה תחת פיקוח של ממונה אשורי.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 86-87.}} הכמות הגדולה של תבלינים במסים ששילמה שמשי לאשורים מצביעה על מקומה בסחר הבשמים והתבלינים מדרום ערב לאזור הלבנט, מצרים, וייתכן שגם אשור עצמה.{{הערה|[[#Hoyland|Hoyland]], עמ' 60.}}
 
בתיעוד האשורי של התקופה, ניכרת שליטה ברורה של השלטונות האשוריים בצירי הסחר השונים בצפון הלבנט (סוריה המודרנית) באמצעות מגע ישיר עם השבטים הערביים שעסקו בשינוע הסחורות. בחלק מהתעודות אף טענו האשורים לקבלת מנחות מאזורים מרוחקים יותר, כגון מצרים וממלכת [[סבא]] בדרום ערב (או נציגות שלה בצפון מערב חצי האי ערב). יתרה מזו, ניכרת גם מגמה לשלב דמויות ערביות במינהל האשורי עצמו, ואף בצבא האשורי (כפי שעשו האשורים לכל תושבי השטחים שכבשו). תעודה מהמחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס אף מזכירה העברה של 125 גמלים לאשור במעורבותם של המלכה שמשי ושני קציני צבא (רָבּ קָסִיר) אשוריים בעלי שמות ערביים. התמונה המצטיירת מתעודות אלה היא של שיתוף פעולה בין השבטים והמסגרות העל-שבטיות הערביות עם האשורים, על רקע הרווחים הגבוהים שבניהול מסחר יעיל ויציב בדרכי המדבר הצפוני.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 93-100.}} עם זאת, היו חוקרים שפירשו את ההופעה המשותפת של מלך מצרים, מלך סבא הדרום ערבית והמלכה שמשי בתיעוד העברת מנחות לאשורים, כרמז לקואליציית מרידות באשורים, שלא צלחה ובעקבותיה נדרשו המורדים לתשלום מנחות.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 157-158.}} גם לגבי המלכה שמשי, אין נתונים ברורים לגבי מועד תחילת כהונתה ומועד סיומה. מוערך שהחליפה את זביבה סביב שנת 735 לפנה"ס ושלטה עד שנת 710 לפנה"ס לערך.
 
====תקופת "הזוגות" - יתיה-בסקאנו ותלחנו-חזאל====
בסוף המאה השמינית לפנה"ס ובתחילת השביעית, ניכרים סימנים להתרחבות שטחי הנוכחות והפעילות של הקדרים גם לדרום מסופוטמיה (דרום בבל) ולגבולה הדרומי של [[ממלכת יהודה]] בנגב. כתובות מתקופת סנחריב, מלך אשור בשנת 703 לפנה"ס, מזכירות יישובים רבים בעלי שמות ערביים בדרום בבל, כגון '''דֻר-אָבִיָתָ, דֻר-אֻעָיִת, דֻר-בִרְדָדָ, דֻר-אֻֻגֻרִ, דֻר-אָקִיָ ו-קִדְרִנָ,''' וייתכן שקיים קשר כלשהו בין יישובים אלה לממלכה הערבית.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 115.}} כל היישובים הללו נמצאו בשטחים של שבטי בית-אמוקני ובית-דוקארי ה[[כשדים|כשדיים]] בין העיר בבל לעיר [[אור (עיר)|אור]]. נוכחות כה בולטת של יישובים ערביים באזור זה קשורה לתנועה ערה של סחר בציר מזרח-מערב בין דרום מסופוטמיה למערב המזרח הקדום, וכן לציר הסחר מדרום חצי האי ערב ומרכזו למסופוטמיה העשירה. עם זאת, נוכחות זו לא הגיעה למפרץ הפרסי עצמו ולא התערבה ישירות בפעילות המסחרית של ממלכות [[דילמון]] ו[[מגן (אזור)|מגן]] שם.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 116-117.}}
 
בתקופה זו עמדו בראש הממלכה הקדרית אח ואחות: '''מלכת הערבים [[יתיה|יָתִיֶה]]''' {{אנ|Yatie}} ואחיה '''בָאָסְקָנֻ'''. אלה חברו בשנת 703 לפנה"ס אל מלך בבל, [[מרודך בלאדן|מרודך בלדאן השני]], יחד עם ממלכת [[עילם]], ומרדו באימפריה האשורית. סנחריב נקט ביד קשה נגד מרד זה, ניצח את צבאו של מרודך בלאדן ונטל שלל רב, כולל כזה המזוהה עם רכוש הערבים.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 158.}}{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 112-113.}} בקצה המערבי של אזורי פעילותם, תמכו הקדרים גם במרד [[חזקיהו]], מלך יהודה בשנת 701 לפנה"ס. כתובת מלכותית אשורית מתארת את דיכוי המרד, ובכלל זה מזכירה את הערבים לצדו של חזקיהו: "...את חזקיהו הוד האימה של מלכותי הכריע, והערבים ולוחמיו המובחרים אשר העביר לעיר בירתו ירושלים ברחו...".{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 116. הציטוט תורגם מאנגלית.}} מעורבותם במרד מצביעה על אינטרסים שהיו להם סביב ממלכת יהודה ונוכחותם באזור סביב יהודה – כנראה בדרום עבר הירדן ובנגב. גם אם המניע של הקדרים להצטרף למרידות נגד סנחריב היה כלכלי (שמירה על עצמאות ודומיננטיות בדרכי הסחר), מעורבותם הפעילה במרידות מצביעה על תפיסתם העצמית כגורם מדיני משמעותי בזירה האזורית וכפועל יוצא על נכונותם לפעול לטובת האינטרסים שלהם באופן צבאי-פוליטי. שלטונם של יתיה ובסקנו נמשך משנת 710 לפנה"ס עד 695 לפנה"ס, כלומר, משלהי תקופת [[סרגון השני]] ובחלק מתקופת שלטונו של סנחריב.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 115.}}
 
גם יורשיהם של יתיה ובאסקנו, '''תֶלְחֻנֻ, "מלכת הערבים"''', ואחיה '''חזאל, מלך הערבים''',{{הערה|תוארו של חזאל כמלך הערבים לא אותר בכתובות מהתקופה בה פעל, כנראה בשל שיבוש בכתובות. אולם הוא כונה כך בכתובות מאוחרות יותר מתקופת אסרחדון ואשורבניפל.}} ששלטו יחד מאז 695 לפנה"ס למשך 5–6 שנים, מוכרים בעיקר משום שמרדו באשורים. במקרה זה, התיעוד האשורי מאפשר הצצה לחלוקת התפקידים בין המלכה לאחיה – בעוד שתלחונו עסקה בעניינים אזרחיים ודתיים, אחיה פיקד על הצבא וניהל את המלחמה באשורים.{{הערה|שם=1|1=[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 159.}} במרד, במהלך 690-689 לפנה"ס, ניצח סנחריב את צבאו של חזאל, רדף את צבא הקדרים מדרום בבל לעבר הבירה דומה, פשט על בירת הקדרים, ולקח עמו לאשור את תלחונו, את בתה '''תָבֻאָה''' ואת צלמי האלים ממקדשם.{{הערה|קיימת מחלוקת בין החוקרים אם תבוּאה היא אכן בתם של תלחונו וחזאל, או שמא נולדה באשור לתלחונו וסנחריב. הטענה נגד האפשרות השנייה היא חישוב שנות חייה עד חזרתה לקדר לשם קבלת עול המלכות מחדש – היוולדה באשור אחרי גלות תלחונו אינה מתיישבת עם לוח הזמנים המוכר. ראו בהקשר זה: [[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 123.}} האם והבת שוכנו כאסירות בארמון המלך האשורי, וחזאל, לאחר שנכנע לאשורים, נשאר לשלוט בקדר לבדו לעוד כ-14 שנים, עד 676 לפנה"ס, במהלך שלטונו של [[אסרחדון]], בנו של סנחריב. כמו במקרה של שמשי, גם במקרה זה ניצחון צבאי של האשורים על קדר אין משמעו חורבן והרס, הן משום שקיים קושי להחריב רכוש של נוודים והם משום הרווח ההדדי של הערבים ושל האשורים בשמירה על מסגרת ששולטת על צירי סחר.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 117–119, 122-123.}}
{{חלונית
|כותרת=כתובת אשורית – החזרת תבוּאה לקדר והמלכת יותע בידי אסרחדון
====תקופת שלטון יותע ויורשיו====
 
יותע מלך בין השנים 676 ל-652 לפנה"ס, בעת שלטונם של אסרחדון ו[[אשורבניפל]] באשור. בתחילת שלטונו (כנראה, בין השנים 673-676 לפנה"ס) מוכרת אפיזודה יוצאת דופן בתיעוד האשורי, והיא מרד פנימי נגד שלטונו של יותע עצמו. על פי כתובות בתקופת אסרחדון, אדם בשל '''אֻבָאֻ''' (להלן אובאו; ככל הנראה שמו המקורי '''וָהְב'''){{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 224.}} "גייס את כל הערבים" נגד יותע וניסה להשתלט על המלוכה. לא ברור אם אובאו היה בן לשבט קדר או שהנהיג שבט אחר בפדרציית השבטים של קדר, אולם יש באפיזודה זו רמז למבנה הפדרטיבי של ממלכת קדר ולדינמיקת יחסי הכוחות בתוכה. בעקבות נאמנותו המוצהרת של יותע לאשורים ונכונותו להגדיל משמעותית את המנחות הקבועות לנינוה עם הפיכתו למלך, הוא קיבל סיוע מאסרחדון במרד זה והצליח לגבור עליו.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 163}} זה לא הפריע לו, עם סיום המרד הפנימי, לפתוח במרד נגד האשורים, ככל הנראה על רקע שילוב של שקיעת צבא אסרחדון במסע מלחמה במצרים ונטל המסים הגבוה לאשורים. כמו מרידות אחרות, גם זו נתקלה בתגובה צבאית תקיפה של האשורים. יותע הודח מהשלטון וחזר אליו זמן קצר אחר כך, לאחר עליית אשורבניפל, בנו של אסרחדון, לשלטון, ולאחר שהכריז מחדש את נאמנותו לאשורים.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 128-129.}}
 
תקופת שלטונו של אשורבניפל (631-669 לפנה"ס), בנו של אסרחדון, מתוארת בתיעוד האשורי כסוערת ביותר ביחסים עם הערבים במזרח הקרוב, הן עם ממלכת קדר והן עם שבטים ומסגרות על שבטיות אחרות. המקורות האשוריים בנושא זה מקוטעים ובמקרים שונים סותרים זה את זה. מעבר לזאת, פיענוח של התעודות ושברי התעודות מעלה בלבול בין שמות המנהיגים הקדרים, וקיימות גרסאות שונות באשר לזהותו המדויקת של המלך המתואר בכל תעודה. לאור זאת, התהוו מספר פרשנויות על ההתרחשויות ביחסים בין האימפריה האשורית לערבים באמצע המאה השביעית לפנה"ס.
{{חלונית
|כותרת=דברי ירמיהו אודות מסע המלחמה של נבוכדנצר נגד הערבים (599 לפנה"ס)
|תוכן=" כח לְקֵדָר וּלְמַמְלְכוֹת חָצוֹר, אֲשֶׁר הִכָּה נבוכדראצור (נְבוּכַדְרֶאצַּר) מֶלֶךְ-בָּבֶל--כֹּה, אָמַר יְהוָהה': קוּמוּ עֲלוּ אֶל-קֵדָר, וְשָׁדְדוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם. כט אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ, יְרִיעוֹתֵיהֶם וְכָל-כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם; וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגוֹר, מִסָּבִיב. ל נֻסוּ נֻּדוּ מְאֹד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת, יֹשְׁבֵי חָצוֹר--נְאֻם-יְהוָהה': כִּי-יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, עֵצָה, וְחָשַׁב עליהם (עֲלֵיכֶם), מַחֲשָׁבָה. לא קוּמוּ עֲלוּ, אֶל-גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח--נְאֻם-יְהוָהה'; לֹא-דְלָתַיִם וְלֹא-בְרִיחַ לוֹ, בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ. לב וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז, וַהֲמוֹן מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל, וְזֵרִתִים לְכָל-רוּחַ, קְצוּצֵי פֵאָה; וּמִכָּל-עֲבָרָיו אָבִיא אֶת-אֵידָם, נְאֻם-יְהוָהה'."
|מקור=ספר ירמיהו, פרק מט’, פסוקים כח’-לב’.{{הערה|שם=ירמיהו|1={{תנ"ך|ירמיהו|מט|כח|לב}}}}}}
אם כן, למרות הפרשנויות השונות להתרחשויות ההיסטוריות, ברור כי התרחשו מספר גלים של לחימה:
{{חלונית
|כותרת= דברי הנביא יחזקאל על השתלטות הקדרים על מואב ועמון
|תוכן=א וַיְהִי דְבַר-יְהוָהה', אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן; וְהִנָּבֵא, עֲלֵיהֶם. ג וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן, שִׁמְעוּ דְּבַר-אֲדֹנָי יְהוִה: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח אֶל-מִקְדָּשִׁי כִי-נִחָל, וְאֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה, וְאֶל-בֵּית יְהוּדָה, כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה. ד '''לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי-קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה, וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ, וְנָתְנוּ בָךְ, מִשְׁכְּנֵיהֶם; הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ, וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ.''' ה וְנָתַתִּי אֶת-רַבָּה לִנְוֵה גְמַלִּים, וְאֶת-בְּנֵי עַמּוֹן לְמִרְבַּץ-צֹאן; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָהה'. {פ}
ו כִּי כֹה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן מַחְאֲךָ יָד, וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל; וַתִּשְׂמַח בְּכָל-שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. ז לָכֵן הִנְנִי נָטִיתִי אֶת-יָדִי עָלֶיךָ, וּנְתַתִּיךָ לבג (לְבַז) לַגּוֹיִם, וְהִכְרַתִּיךָ מִן-הָעַמִּים, וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן-הָאֲרָצוֹת; אַשְׁמִידְךָ, וְיָדַעְתָּ כִּי-אֲנִי יְהוָהה'. {פ}
ח כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה: יַעַן, אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר, הִנֵּה כְּכָל-הַגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה. ט לָכֵן הִנְנִי פֹתֵחַ אֶת-כֶּתֶף מוֹאָב, מֵהֶעָרִים--מֵעָרָיו, מִקָּצֵהוּ: צְבִי, אֶרֶץ בֵּית הַיְשִׁימֹת--בַּעַל מְעוֹן, וקריתמה (וְקִרְיָתָיְמָה). י '''לִבְנֵי-קֶדֶם עַל-בְּנֵי עַמּוֹן, וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה,''' לְמַעַן לֹא-תִזָּכֵר בְּנֵי-עַמּוֹן, בַּגּוֹיִם. יא וּבְמוֹאָב, אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָהה'. {פ}
יב כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה--וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם, וְנִקְּמוּ בָהֶם. יג לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, וְנָטִתִי יָדִי עַל-אֱדוֹם, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה; וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן, וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ. יד וְנָתַתִּי אֶת-נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם, בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם, כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי; וְיָדְעוּ, אֶת-נִקְמָתִי--נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה.
|מקור=ספר יחזקאל, פרק כה’, פסוקים א’-יד’{{הערה|{{תנ"ך|יחזקאל|כה|א|יד}}}}}}
 
====תקופת השושלת האחמנית בפרס====
עם הקמת האימפריה הפרסית ([[השושלת האחמנית]]) לאחר ניצחון [[כורש השני]] את בבל ב-539 לפנה"ס, מופיעות עדויות על פעילות ערבית במרחב המזרח הקרוב הקדום, כולל אזכור מפורש אחד של ממלכת קדר. מהתיעוד הפרסי ומעדותו של [[הרודוטוס]] על תקופה זו, זכו השבטים הערביים למעמד איתן במיוחד בתקופה הפרסית, עד כי לא שלמו מסים קבועים לבירת האימפריה, אלא חלקים מרווחיהם הרבים מהשליטה על המסחר ב[[דרך הבשמים]] ובציר המפרץ הפרסי מערבה.{{הערה| [[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 195.}} בנוסף, קיימות אינדיקציות להשתלבותם של ערבים (לא ברור אם קדרים) גם בצבא הפרסי.{{הערה| [[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 200.}} בכלל זה סיפר הרודוטוס על העזרה שהגישו הערבים ל[[כנבוזי השני]] במסעו דרך מדבריות הנגב וחצי האי סיני למצרים בשנת 525 לפנה"ס, בדומה לסיוע שקיבל אסרחדון במסע דומה.{{הערה|שם=שואיב,152|1=[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 152.}}{{הערה|[[#Mcdoland|M.Mcdoland]], עמ' 63.}}
 
עדות לשינויים במעמדה של קדר בתקופה הפרסית, בעקבות נפילת האימפריה הבבלית, ניתן למצוא גם בנבואתו של ישעיהו על אודות שינוי במעמד דדן, תימא וקדר:
:(ט) וְהִנֵּה-זֶה בָא רֶכֶב אִישׁ, צֶמֶד פָּרָשִׁים; וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל, וְכָל-פְּסִילֵי אֱלֹהֶיהָ, שִׁבַּר לָאָרֶץ. (י) מְדֻשָׁתִי, וּבֶן-גָּרְנִי: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי, מֵאֵת יְהוָהה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל--הִגַּדְתִּי לָכֶם. (יא) מַשָּׂא, דּוּמָה: אֵלַי, קֹרֵא מִשֵּׂעִיר, שֹׁמֵר מַה-מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה-מִּלֵּיל. (יב) אָמַר שֹׁמֵר, אָתָה בֹקֶר וְגַם-לָיְלָה; אִם-תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ, שֻׁבוּ אֵתָיוּ. (יג) מַשָּׂא, בַּעְרָב: בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים. (יד) לִקְרַאת צָמֵא, הֵתָיוּ מָיִם; יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא, בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד. (טו) כִּי-מִפְּנֵי חֲרָבוֹת, נָדָדוּ; מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה, וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה, וּמִפְּנֵי, כֹּבֶד מִלְחָמָה. (טז) כִּי-כֹה אָמַר אֲדֹנָי, אֵלָי: בְּעוֹד שָׁנָה כִּשְׁנֵי שָׂכִיר, וְכָלָה כָּל-כְּבוֹד קֵדָר. (יז) וּשְׁאָר מִסְפַּר-קֶשֶׁת גִּבּוֹרֵי בְנֵי-קֵדָר, יִמְעָטוּ: כִּי יְהוָהה' אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, דִּבֵּר.{{הערה|{{תנ"ך|ישעיהו|כא|ט|יז}}}}
 
יש הרואים בהתייחסות זו עדות לחזרת שיירות דדן דרך שטחי אדום עליהם השתלטו בתקופה הבבלית (כפי שצוטט גם בספר יחזקאל – ראו לעיל) דרומה לכיוון תימא, בשל חששם מתקיפה של ממלכת קדר מצפון. על פי פרשנות זו, לאחר נסיגת נבונאיד מצפון ערב ונפילת האימפריה הבבלית לאחר מכן, שיקמה קדר את מעמדה והתרחבה מהשטחים עליהם השתלטה בצפון עבר הירדן, דרומה, ומשם גם מערב לסיני ולכיוון מצרים.{{הערה|[[#Dumbrell|Dumbrell]], עמ' 41-42.}}
*עם זאת, לא ברור מה הייתה מידת הלכידות הפנימית והאינטגרציה של השבטים בישות המדינית הקדרית והאם הייתה ממלכה במתכונת שהייתה נהוגה בשאר הממלכות באזור, כלומר '''מסגרת פדרטיבית גמישה של שבטים'''.{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 116-226.}} או מסגרת קונפדרטיבית-פונקציונאליות בעיקר בתחום הכלכלי.{{הערה|[[#Edens|Edens]], עמ' 60.}} באופן כללי, קיימת תמימות דעים במחקר שהממלכות במרחב הערבי ובחצי האי ערב בתקופה זו התנהלו במסגרת פדרטיבית ולא כממלכה היררכית רגילה (לדוגמה, ממלכת [[מגן (אזור)|מגן]] שבדרום-מזרח חצי האי ערב). ביטוי למבנה הפדרטיבי הזה ניתן למצוא בתיאורו של יחזקאל את הקדרים: "עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ".{{הערה|שם=יחזקאל}} תיאור זה יכול להתפרש כביטוי לקיומם של מנהיגים רבים בתוך המסגרת הקדרית, כגון, מנהיגי השבטים. ייתכן שמסגרת כזו היא המפתח להבנת אפשרות קיומם של מספר "מלכי קדר" בו זמנית בתיעוד האשורי.
*בחלק ניכר מתקופת קיומה של הממלכה התייחסו התעודות האשוריות ל"מלכת הערבים" '''[[מונרך|כמלכה שליטה אפקטיבית]]''', שייצגה את כלל הממלכה מול האימפריה האשורית. תופעה זו איננה ייחודית לקדר בלבד, וידוע על קיומן של מלכות שליטות גם בממלכות אחרות בחצי האי ערב, כפי שבא לידי ביטוי בנתונים שסיפקו תעודות מתקופת אסרחדון על מסע המלחמה שלו בחצי האי ערב (לא בשטחי קדר).{{הערה|[[#Eph’al|Eph’al]], עמ' 131.}} אין בכך כדי להעיד על המבנה החברתי של השבטים בממלכה, או על מעמדן של הנשים בו, או על ריבוד חברתי כלשהו של החברה הקדרית. ההערכות על היבטים אלה מוגבלות למחקר אנתרופולוגי כללי על חברות נוודיות.
*בנוסף, קיימות התייחסויות ברורות בתיעוד האשורי לסגנון של '''שלטון דואלי''' – מלכה ומלך שלעיתים הם אחים ולעיתים בני זוג. מפרשת הגלייתה של תלחונו, "מלכת הערבים", לנינוה בידי סנחריב מלך אשור, יחד עם צלמיות אלי הערבים, עולה האפשרות שהמלכה הייתה גם הכוהנת הראשית או הסמכות הדתית הבכירה בממלכה. כמו כן, כשהוזכרו מלכות הערבים, היה זה גם בהקשר של מנחות שהעבירו למלכי אשור, ועולה אפשרות שהן היו אחראיות בעיקר על העניינים האזרחיים-כלכליים של הממלכה.{{הערה|[[#Shuaib|Shuaib]], עמ' 159.שם=1}} מאופן תיאור חזאל, שותפה לשלטון של תלחונו, כדמות שהנהיגה את הצבא הערבי במרד נגד האשורים, עולה האפשרות שהדמות הגברית בשלטון הדואלי הייתה אחראית בעיקר על ענייני הצבא והמלחמה. עם זאת, אין מידע על מבנה הצבא ואופן פעולתו מעבר לשימוש בגמלים כאמצעי ניוד ושינוע מרכזי ועל יכולת תמרון גבוהה בשטח מדברי.
 
==דת ופולחן==
==שפה==
[[קובץ:Semitic languages-he.svg|ממוזער|שמאל|250px|תפוצת השפות השמיות וביניהן השפות הצפון ערביות.]]
השפה בה השתמשו שבטי קדר היא ממשפחת '''השפות ה"מרכז שמיות"''', שמהן צמחה השפה ה[[ערבית]].{{הערה|[[#Mcdonald|Mcdonald]], עמ' 489–490, 501.}} השפה הצפון ערבית מיוצגת במחקר בכתובות סלע שנכתבו בין המאה השמינית לפנה"ס למאה הרביעית לספירה ומאז נעלמו מבלי שוב.{{הערה|[[#Mcdonald|Mcdonald]], עמ' 488.}} מדובר בכ-40,000 כתובות, אשר 98% מהם הן כתובות סלע (גרפיטי) ורובן כוללות בעיקר שמות. שפת הקדרים משתייכת לקבוצת הניבים הצפון-ערביים הנקראים, כל אחד, על שם נווה המדבר העיקרי באזורם – תימאנית (על שם נווה המדבר הגדול בתימא), דדנית (על שם נווה המדבר הגדול בדדן) ו'''דומאתית''' (על שם נווה המדבר בדומה/אדומתו – מרכז הממלכה הקדרית). קבוצה זו היא הקדומה בין הניבים הצפון ערביים, ומעריכים שהכתובות ששויכו לניבים אלה מתוארכות לאלף הראשון לפנה"ס. בשל מעורבותם של כל עמי צפון ערב במסחר אזורי, חלק מהכתובות בניבים אלו נמצאו גם מחוץ לאזור עצמו ובעיקר במסופוטמיה.{{הערה|שם=M.C.A.490|1=[[#Mcdonald|Mcdonald]], עמ' 490.}}
 
ה[[אלפבית]] הצפון-ערבי נחשב לאחד משתי משפחות שיטות הכתב שנגזרו מהענף האלפביתי הערבי (השנייה היא ה[[דרום ערבית]]), אשר בעצמו התפצל מהכתב ה[[אלפבית פרוטו-כנעני|פרוטו-כנעני]] (מקביל לו הוא ענף הכתב הפיניקי-עברי-ארמי).{{הערה|[[#Mcdonald|Mcdonald]], עמ' 494.}} בשפה הדומאתית, הרלוונטית ביותר לשפת הקדרים, נמצאו רק שלוש כתובות שנמצאו ליד העיר '''סָקָאקָה''' שבמחוז אל-ג’אוף (לכן גם נקראות במספר מחקרים "Jawfian"), הוא המחוז בו נמצא נווה המדבר דומה. הכתובות אינן מתוארכות, אולם מעריכים שמקורן באמצע האלף הראשון לפנה"ס. הכתב עצמו נבדל במידה רבה משני הדיאלקטים האחרים בשפות הצפון ערביות (תימאתית ודדאנית).{{הערה|שם=M.C.A.490}}
 
רוב הכתובות שנמצאו בשלושת הניבים של נווי המדבר הצפון ערבי, נכתבו מימין לשמאל. בדומאתית לא היו רווחים בין המילים, אולם היו סימנים מפרידים.{{הערה|[[#Mcdonald|Mcdonald]], עמ' 495.}} אמנם אין מספיק כתובות דומאתית כדי להתחקות אחר כל האלפבית, אך ההערכה היא שהשפות הצפון ערביות כללו 28 צלילים ועיצורים. חוקרים מעריכים שהעיצורים ב, ד, ד’, ח, ק, ל, מ, נ, ת, ת’, וו, י, ו-ז נהגו כפי שמוכר בערבית הקלאסית. לא ברור ההיגוי של העיצור פ’ – האם נהגה כפי שהיום או יותר כ-פ’ לא דגושה (F).{{הערה|[[#Mcdonald|Mcdonald]], עמ' 497.}} כבשאר השפות השמיות, הבסיס המורפולוגי הוא של שורש תלת עיצורי. מילים נקביות קיבלו לרוב את הסיומת "ת".
 
בתקופה הפרסית, ולפי חלק מהחוקרים, אפילו מתקופת נבונאיד הבבלי,{{הערה|[[#Mcdoland|M.Mcdoland]], עמ' 16-17.}} מוכר שימוש עיקרי בשפה '''הארמית''' כשפת הכתיבה, כפי שניתן לראות בקערת ההקדשה בתל-מסחותה. עם זאת, לא ברור אם זו הייתה גם שפת הדיבור, ויש להניח שזו התפתחה יחד עם שאר הניבים של השפות הצפון ערביות לכדי הערבית הקלאסית ואחריה - המודרנית.{{הערה|Pioter Bienkovskie & Evelin Van Der Steen, “Tribes, Trade and Towns:A New Framework for the Late Iron Age in Southern Jordan and the Negev”, in Bulletin of the American Schools of Oriental research, No. 323, August 2001, p. 40.}}