הוספיטלרים – הבדלי גרסאות

שורשי [[תיירות צליינית לארץ ישראל|תופעת הצליינות]] נעוצים בתחילת התבססות הנצרות כדת [[האימפריה הביזנטית]] ותנועת עולי הרגל לא נעצרה עם [[הכיבוש הערבי של ארץ ישראל]]. עוד במהלך [[המאה השביעית]] ראה האפיפיור [[גרגוריוס הראשון]] צורך לבנות [[בית חולים]] בירושלים עבור עולי הרגל הנוצרים, בית החולים הורחב על ידי [[קרל הגדול]] ונהרס על ידי ה[[אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)|ח'ליפה הפאטמי אל-חאכם]] בשנת [[1005]]. בשנת [[1023]] קיבלו סוחרים איטלקיים רשות מהח'ליף הפטאמי [[עלי א-זהיר]] לבנות את בית החולים מחדש כחלק ממנזר של מסדר הנזירים ה[[בנדיקטינים]] בראשות האב [[גרארדוס]]. בית חולים (לטינית: הוספסטיום) לגברים הוקם ליד [[כנסיית הקבר]] ולידו כנסייה שנקראה על שם '''מריה הקדושה הלטינית''' (לטינית: Sancta Maria Latina), ובסמוך בית חולים נפרד לנשים שנקרא '''מריה הקדושה הקטנה''' (לטינית: Sancta Maria Parva)

ייסוד [[מסדר אבירי היכל שלמה]] (הטמפלרים) בשנת [[1119]] וגיבוש תקנונה בשנת [[1128]] הציג מודל של קבוצת אבירים ששילבה באופן ייחודי את אידיאל האבירות כקבוצת לוחמים עם אידיאל הנזירות, ואילץ את ההוספיטלרים לשנות את אופי המסדר ולאמץ את המודל הטמפלרי של אביר-נזיר על בסיס המודל הטמפלרי. סביב שנת 1200 הפך המסדר מאגודת צדקה גרידא לאגודת אבירים, שפרט לתפקידה המסורתי במתן שירות לחולים, נותנת את חסותה בליווי חמוש כדי להבטיח את שלומם של הצליינים. ההיסטוריה הצלבנית וההכרח של הגיאו-פוליטיקה של ממלכת ירושלים בה נשלטה הארץ על ידי מיעוט ונמצאת במצב מלחמה תמידי הביאו לחלוקת תפקידים ומעמדות בתוך המסדר עצמו, הצדקה והטיפול היו מחובות המסדר אך נשמר לחברי המסדר שלא היו אצילים, רוב חבריו היו אבירים לוחמים שקידמו את מטרותיו הצבאיות שבסיכומו של דבר קיבלו משקל מכריע בהתפתחות המסדר. מהלך זה היה חידוש על מנהגי אירופה הנוצרית של [[ימי הביניים]] שבה הטיפול בעניים ובחולים היה באחריות הכנסייה, ההוספיטלרים שהיו בבסיסם קבוצת [[אביר]]ים הכריזו על מעשה צדקה וחסד כעמוד השדרה של אורח חייהם. כך הפך מסדר ההוספיטלרים למסדר אבירים וגורם פוליטי- צבאי מכריע במדינות הצלבניות.{{הערה|1=[[יהושע פראוור]] הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו 1975 עמוד 331}}

מסדר ההוספיטלרים (ביחד עם המסדר הטמפלרי) מילא תפקיד בעל משקל משמעותי בהגנת [[נסיכות אנטיוכיה]] ו[[רוזנות טריפולי]] שתיהן ישויות צלבניות עצמאיות למחצה שהתקשו לשמור על גבולותיהן מול הלחץ של הצבאות המוסלמיים. בשנת [[1144]] העניק [[רמון השני מטריפולי]], שליטה של [[רוזנות טריפולי]], למסדר ההוספיטלרי מבצר קטן בגבול המזרחי של הרוזנות עליו הקים המסדר את המבצר הענק [[קראק דה שבלייה]]. ההוספיטלרים בנו את המבצר מחדש והרחיבו אותו עד שהפך למצודה הגדולה ביותר ב[[ארץ הקודש]]. הם הוסיפו לו [[חומה]] חיצונית בגובה של 30 מטר, ובה שמונה מגדלי שמירה עגולים שעובי כל אחד מהם עומד על 8-108–10 מטרים. מהלך זה הביא ליצירת מבצר קונצנטרי, שבו חומה היקפית ובמרכזו [[מגדל עוז (ביצור)|מגדל עוז]]. בשנת [[1168]] מסר [[בוהמון השלישי, נסיך אנטיוכיה]] לידי המסדר את מבצר אפאמיה ואתו את ההגנה על כל הגבול המזרחי של הנסיכות. מאוחר יותר העמיקו ההוספיטלרים את אחיזתם עם רכישת [[מבצר מרגט]] בשנת [[1186]] ההוספיטלרים בנו את המבצר מחדש והפכו אותו למפקדת המסדר ב[[סוריה]]. מבצרים אלו הועברו לרשות המסדר שהיה במעמד של ישות עצמאית בתוך הנסיכות או הרוזנות ולא במעמד של [[וסל]], המסדר הוכר כריבון מוחלט באדמתו והורשה לנהל מדיניות חוץ עצמאית מול השכנים המוסלמיים, מנגד הסכימו הרוזן והנסיך להשמע ל"עצות" מפקדי המסדר, באנטיוכיה הוסכם כי המסדר איננו מחויב לעמוד בהסכמים שנחתמו על ידי נסיך אנטיוכיה ללא הסכמתם.

בתוך תקופה קצרה מכניסתם לארץ ישראל עברו הצלבנים מבניית מצודות פשוטות ואף פרימיטיביות לבניית מבצרים מורכבים וחדשניים שתוכניתם מעידה על הבנה בכל היבטי האדריכלות הצבאית. הצלבנים הפגינו גמישות וסתגלנות כשהם משתמשים ומתאימים לצרכיהם דגמים קיימים. הצלבנים לא הסתפקו בהעתקה, אלא פיתחו דגמי מצודות ייחודיים, ובראשם "הקסטרום הכפול", הידוע גם כ[[מצודה קונצנטרית]], ומצודות ההרים, הידועות בספרות המקצועית גם כ[[מצודת דורבן|מצודות דורבן]].{{הערה|1=Ronnie Ellenblum Crusader castles and modern histories Cambridge, UK : Cambridge University Press, 2007 page 71}} למרות המספר המרשים של חורבות ושרידים, מרבית הביצורים הצלבניים סבלו מתהליכי הרס ובלייה אגרסיביים ורוב המבצרים בארץ ישראל נהרסו עד היסוד, ומביצורי הערים המרכזיות בהם ישבו האצילים הגדולים לא נותר שריד. החורבות שנותרו ואלו שנחשפו ב[[חפירות ארכאולוגיות]] מאפשרים שיחזור של הישגי האדריכלות הצבאית הצלבנית שהיא, כדברי פרופ' [[יהושע פראוור]], "החלק המקורי והמרשים ביותר של היאחזות הצלבנים במזרח".{{הערה|1=יהושע פראוור, '''הצלבנים דיוקנה של חברה קולוניאלית''', ירושלים: הוצאת [[מוסד ביאליק]], [[1985]], עמ' 370}} למרות ההתפתחות הרעיונית והמרחק במורכבות התכנונית והביצועית בין מצודות המגדל למצודות ההרים, השתמשו הצלבנים גם בסוף [[המאה ה-13]], על פי הצורך, בדגמי מצודות פשוטים שהיו נפוצים בתחילת [[המאה ה-12]]. מצודות הקסטרום, שנבנו במהלך המאה ה-12 לא נבנו יותר לאחר קרב קרני חיטין, ומצודות ההרים הראשונות נבנו עוד במחצית השנייה של המאה ה-12, אך שוכללו לדרגת שלמות ושימשו כעמוד השדרה של מערך הביצורים הצלבניים החל מתחילת המאה ה-13. תהליך זה מקביל להעלמות ה[[אביר]]-[[אציל]] בעל האדמות שנאלץ למכור את נחלתו למסדרים הצבאיים. תהליך זה, שסימניו ניכרים עוד לפני התבוסה בקרב קרני חיטין, הואץ לאחר [[מסע הצלב השלישי]], משהוברר כי מגדלים ומבצרים קטנים אינם יכולים לעמוד בפני הצבאות של סוף המאה ה-13.{{הערה|1=Adrian J. Boas. Crusader archaeology: the material culture of the Latin East. Routledge, 1999. page 89}}. מעשרות מבצרי המסדר ההוספיטלרי בארץ הקודש שלושה ראויים לציון מיוחד:

'''קראק דה שבלייה''' ([[ערבית]] '''قلعة الحصن'''; [[צרפתית]] '''Krak des Chevaliers''') הוא [[מבצר צלבני]] במערב [[סוריה]]. זה היה אחד המבצרים העיקריים של האבירים ההוספיטלרים בסוריה במהלך [[מסעות הצלב]] מ-[[1144]] ועד [[1271]]. הוא שוכן על צוק בגובה 650 מטר החולש על הדרך היחידה מ[[אנטקיה]] ל[[ביירות]], ליד העיר [[חומס]], מצפון ובסמוך לגבול עם [[לבנון]]. [[רמון השני מטריפולי]], שליטה של [[רוזנות טריפולי]] שבתחומה נמצא המבצר, העניקו למסדר ההוספיטלרי בשנת [[1144]]. ההוספיטלרים בנו את המבצר מחדש והרחיבו אותו עד שהפך למצודה הגדולה ביותר ב[[ארץ הקודש]], מבצר קונצנטרי, שבו חומה היקפית ובמרכזו [[מגדל עוז (ביצור)|מגדל עוז]]. ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]], היה המבצר מוקף ב[[חפיר]] שעליו נמתח גשר מתרומם, וכניסתו הראשית נקבעה בצידו המזרחי. בין החומה החיצונית לפנימית הייתה חצר שהובילה לבניינים הפנימיים שנבנו על ידי ההוספיטלרים בסגנון ה[[אדריכלות גותית|אדריכלות הגותית]]. בניינים אלה כללו אולם פגישות ו[[מנזר]] המהווה בן לוויה סגנוני מושלם לביצורים המאסיביים. כתובת לטינית קצרה חקוקה על אחת הקשתות: 'היה עשיר, היה חכם ויפה אבל הזהר מהגאווה המשחיתה כל דבר עמו היא באה במגע'. ההערכה היא שההוספיטלרים יכלו להחזיק מעמד תחת [[מצור]] משך חמש שנים. בשנת [[1190]] סיימו ההוספיטלרים לשדרג את המבצר, אך חלקים מסוימים נבנו מחדש לאחר מספר [[רעידת אדמה|רעידות אדמה]] בין [[1190]] ל-[[1200]] ובשלב הבא והאחרון עד [[1271]]. בתוך המבצר יכלו לחיות כ-50-6050–60 הוספיטלרים ועוד כ-2,000 לוחמי [[חיל רגלים]]. המבצר מהווה עדות לעושרו האגדי של המסדר ההוספיטלרי ולתושיה של האדריכלות הצבאית הצלבנית. [[לורנס איש ערב|תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב)]], שהיה בין ראשוני החוקרים המערביים של אדריכלות צלבנית, תיאר את קרק דה שבלייה כ"המבצר המדהים ביותר בעולם". החוקר הישראלי, דוקטור אדריאן בועז, קובע בספרו "אדריכלות של המסדרים הצבאיים" כי "הבחירה האינטליגנטית של המיקום, הגאונות של התכנון והמשאבים האדירים שהושקעו בהקמת המבצר חוברים להעיד על הכשרון בבניית ביצורים של ההוספיטלרים שהמבצר היה – ללא עוררין – יצירת המופת שלהם". ההיסטוריון הבריטי [[יו קנדי]] (Hugh N. Kennedy) מציין בספרו "מבצרי הצלבנים" כי ביצורי קרק דה שבלייה היא "מערכת לחימה המתוכנת באופן מבריק ובנויה לתפארה".{{הערה|Hugh Kennedy. Crusader castles. Cambridge University Press, 2001. page 154}}.

עם התפרקות האחיזה הנוצרית–צלבנית ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] וסילוק הצלבנים מ[[ארץ הקודש]] (עם נפילת [[עכו]] ב[[המצור על עכו (1291)|מצור עליה]] ב-[[1291]]), נאחזו ההוספיטלרים בממלכה הצלבנית של [[קפריסין]]. עד מהרה הבינו ההוספיטלרים שיחסי הכוחות והפוליטיקה בקפריסין מגבילים אותם וראש המסדר באותה עת גילום דה וילר החליט שיש להוספיטלרים צורך בשטח משל עצמם ובחר באי [[רודוס]]. ממשיכו, פוקה דה וילר, הוציא את התוכנית לפועל, וב-[[1310]] כבשו ההוספיטלרים את האי רודוס וכן מספר איים שכנים מידי [[שודדי ים|שודדי הים]] שהחזיקו בו. עם התמוססותו של [[מסדר אבירי היכל שלמה|מסדר הטמפלרים]] ב-[[1312]] קיבלו ההוספיטלרים חלק מנכסיהם ונשארו המסדר הצבאי-נוצרי העיקרי ונקראו עכשיו "'''אבירי רודוס'''". המסדר עצמו נשאר פעיל ופרוש על פני אירופה כולה וחולק ל-8 '''לשונות''' אחד ב[[כתר אראגון]], בסיס כוח עיקרי של המסדר, שלושה נוספים במחוזות [[אוברן]] ו[[פרובאנס]] שב[[צרפת]], חמישי ב[[כתר קסטיליה]], שישי ב[[אנגליה]], שביעי ב[[גרמניה]] ושמיני ב[[איטליה]]. ברודוס הפך המסדר תהליך של [[מיליטריזם|מיליטריזציה]] נוספת ושיתפו פעולה עם שודדי ים במטרה לפגוע בסחר והתקשורת הימית באגן המזרחי של [[הים התיכון]], האי ואבירי המסדר הפכו למטרה מועדפת על השליטים המוסלמים. אבירי המסדר קבעו את מרכזם בעיר [[רודוס (עיר)|רודוס]], בתקופה זו הורחבו ביצוריה של העיר וחוזקו. בעיר הוקמו [[בית חולים]], [[ארמון]] ומספר [[כנסייה|כנסיות]] בסגנון [[אדריכלות גותית|גותי]] ובסגנון [[אדריכלות הרנסאנס]]. תוואי רחובותיה של העיר ההיסטורית נשמר, וכך גם חלוקתה לשני חלקים שביניהם חצצה חומה פנימית. בחלק הצפוני שכנו ארמון ה[[גראנד מאסטר (הוספיטלרים)|גראנד מאסטר]], הכנסיות החשובות, בית החולים, מעון ה[[בישוף]] ה[[קתוליות|קתולי]] ואכסניות האבירים. בחלק הדרומי התגוררה האוכלוסייה המקומית, ובו שכנו ה[[שוק (מסחר)|שוק]], מספר כנסיות נוספות ו[[בית כנסת|בתי כנסת]].

ההתקפה הראשונה הראויה לציון אירעה ב-[[23 במאי]] [[1480]], צי של [[האימפריה העות'מאנית]] בן 160 ספינות ועליהן עשרות אלפי לוחמים (יש אומדנים המעריכים את גודל הצבא הטורקי ב-70,000 חיילים) נחת בחופי האי שביצוריו הוחזקו על ידי כוח הוספיטלרי שמנה כ-500 אבירים וכ-2,500 לוחמים אחרים. הקרבות העקובים מדם על האי נמשכו עד ל-[[17 באוגוסט]] ובסופם נסוגו הטורקים בבושת פנים.

את סוף שלטונו של המסדר במלטה הביא [[נפוליאון בונפרטה]] שליט צרפת בעת המסע לכיבוש מצרים. ב־[[19 במאי]] [[1798]] יצא נפוליאון לדרכו. אניותיו הפליגו מנמל [[טולון]] כשהן נושאות עמן כשלושים וחמישה אלף חיילים. בצאתו לדרך היה משום הימור, שכן הצי הבריטי, בפיקודו של [[הורציו נלסון]], שם לו למטרה להטביע את אניות המסע ואת כוח הפלישה של נפוליאון ב[[הים התיכון|ים התיכון]] עוד בטרם יגיעו ליעדן. צי הפלישה יצא לדרכו כשהוא חומק מאוניותיו של נלסון. על מנת שתהיה לפלישה נקודת ביניים לציוד ולאספקה, נכבש האי [[מלטה]] ב־[[9 ביוני]]. סירובו של מפקד המסדר לספק את צורכי הצי הביא לנחיתת כוח צרפתי על חופי האי וכניעתו ללא תנאי של המסדר בפני הצבא הצרפתי ללא קרב.

ההוספיטלרים, שתמיד הצטיינו בבניה השאירו במלטה מבנים מרשימים רבים, הבולט בהם הוא [[ארמון הגראנד מאסטר]]. הארמון שנבנה בעיר [[ולטה]], הוא המבנה החילוני הגדול בעיר וממוקם במרכזה הגאוגרפי. הארמון נבנה כמקום מגוריו ועבודתו של ה[[גראנד מאסטר (הוספיטלרים)|גראנד מאסטר]] של מסדר ההוספיטלרים במלטה, וכיום שוכנים במבנה [[הפרלמנט של מלטה]] ומעונו הרשמי של [[נשיא מלטה|נשיא]] המדינה. עוד ממוקמים בו מוזיאון השריון ומשרדי ממשלה. הקמת הארמון החלה ב-[[1571]] ונשלמה ב-[[1575]], הארמון שימש כמשכנם של 21 גראנד מאסטרים עד שההוספיטלרים גורשו מהאיים על ידי חייליו של [[נפוליאון]] ב-[[1798]]. לארמון שתי קומות, וצורתו כשל [[מלבן]] באורך של 97 מטרים וברוחב של 83 מטרים. הבניין בנוי מ[[אבן גיר]] ותקרותיו עשויות מ[[עץ (חומר גלם)|עץ]] שהובא מ[[אירופה]], חזותו החיצונית פשוטה למדי.

המסדר ההוספיטלרי שינה את פניו ואופיו לאורך ההיסטוריה, העת החדשה ראתה את התפצלות הכנסייה הנוצרית ובעקבות אירועים אלו, את התפצלות המסדר ההוספיטלרי למסדר קתולי ול-4 מסדרים פרוטסטנטים. מסדרים אלו מאוגדים באופן רופף ב'''ברית המסדרים של סנט ג'ון מירושלים''' ברית זו הוקמה בשנת [[1961]] על מנת לקדם שיתוף פעולה בין המסדרים ועל מנת לדחות היווצרות מסדרים קיקיוניים.

קובץ:Sovereign order of Malta - Holy family hospital - Bethlehem.jpg|בית חולים של המסדר ב[[בית לחם]], [[2010]].

רכושו של המסדר ההוספיטלרי באנגליה הוחרם על ידי [[הנרי השמיני]] כחלק ממאבקו בכנסייה הקתולית ובנציגיה. בשנת [[1831]] הוקם בבריטניה '''מסדר הכבוד של סנט ג'ון מירושלים בבריטניה''' על ידי איש כמורה צרפתי שטען כי הוא פועל על פי יפויייפוי כוח של המסדר ברומא. בשנת [[1888]] קיבל המסדר את חסותה של [[ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת]] ואת הכרתו הרשמית של המסדר הקתולי ברומא בשנת [[1963]]. מפעלו העיקרי של המסדר בארץ ישראל הוא [[בית החולים למחלות עיניים סנט ג'ון בירושלים]] שהוא [[בית חולים]] ייעודי ל[[אופתלמולוגיה|רפואת עיניים (אופתלמולוגיה)]] ב[[ירושלים]]. בין השנים [[1882]]–[[1948]] פעל בית החולים בקבוצת מבנים המשמשים כיום את [[מלון הר ציון]] ואת [[בית אות המוצר הירושלמי]] ב[[דרך חברון]]. לאחר [[1948]] עבר בית החולים ל[[מוריסטן]] שב[[הרובע הנוצרי|רובע הנוצרי]] ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]] ומ-[[1960]] פועל בית החולים בשכונת [[שייח ג'ראח]] שב[[מזרח ירושלים]].