מצוות המלך – הבדלי גרסאות

{{פירוש נוסף|נוכחי=מצוות שהן חובות של המלך|אחר=חובת העם למנות מלך|ראו=[[מצוות מינוי מלך]]}}

 

 

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ... רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד... וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו... וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.|מקור=[[ספר דברים]], פרק יז', פסוקים טו-כ'}}

על המלך יש איסור להרבות נשים, פירושו של דבר שאסור לו לשאת נשים רבות על מנת ש"לא יסור לבבו" מעבודת ה' (כפי שקרה לשלמה). הרמב"ם פוסק שמעבר ל-18 נשים אסור למלך לשאת. נחלקו תנאי המשנה בשאלה כמה נשים מותר למלך לשאת. לפי [[תנא קמא]] מותר למלך לשאת עד 18 נשים, [[רבי יהודה]] סובר שההגבלה נאמרה רק בנשים שמסירות את ליבו, אבל בנשים צדיקות לא נאמר האיסור, [[רבי שמעון בר יוחאי|רבי שמעון]] סובר שהאיסור נאמר רק בנשים צדיקות, אבל נשים המסירות את ליבו, אסור לשאת כלל.

 

איסור נוסף על המלך הוא להרבות סוסים. ומסבירה הגמרא, שריבוי סוסים, הוא יותר מצורכי מרכבת המלך (הכוונה לא רק למרכבתו האישית, אלא לכל צורכי המדינה). לאחר האיסור מופיעות המילים "ולא ישיב את העם מצרימה", יש מפרשים אותם כאיסור נפרד על המלך, שלא להחזיר את העם למצרים{{הערה|פירוש ה[[רמב"ן]] על הפסוק.}}, אך יש המפרשים את המילים הללו כטעם לאיסור הקודם, כלומר, "לא ירבה סוסים כדי שלא ישיב את העם מצרימה (שם היו סוסים משובחים)"{{הערה|פירוש [[רש"י]] על הפסוק, ועוד.}}.

 

האיסור השלישי המוטל על המלך הוא איסור להרבות בכסף וזהב (שלא לצורך). טעם האיסור אינו כתוב בפסוק, והמפרשים נחלקו בטעמו: לפי [[תרגום המיוחס ליונתן|תרגום יונתן]], התורה חוששת שהמלך יתגאה יתר על המדה וימרוד בה', ולפי פירוש האבן עזרא, מטרת האיסור היא למנוע מהמלך להטיל על הציבור מסים שלא לצורך.

 

בנוסף לכך, המלך מצווה לכתוב ספר תורה ולשאת אותו תמיד (בנוסף ל[[מצוות כתיבת ספר תורה]] החלה על כל יהודי). ציווי נוסף הקשור לכך הוא [[מצוות הקהל]], שהיא ציווי לקיים במוצאי [[שמיטה]] מעמד, בו המלך קורא בתורה לאוזני כל העם. את הכתיבה אין הוא חייב לבצע בעצמו אלא הוא יכול למנות לו שליח שיכתוב.