צביקה פיק – הבדלי גרסאות

בגיל 21, בתחילת [[1971]], יצא ה[[תקליט]]ון הראשון שלו, עם לחניו ל"שני תפוחים" (מילים: [[אהוד מנור]]) ו"אני הולך לאן שאן" (מילים: [[יהונתן גפן]]) בעיבוד [[אלכס וייס]] ובליווי [[הצ'רצ'ילים]]. במהלך השנה השלים פיק את [[אלבום בכורה|אלבום הבכורה]] שכלל את "אין מדינה לאהבה" (מילים: גפן), "המנהיג" (מילים: מנור), ו"זוהי הדרך שלי" (שכתב מעריץ צעיר של פיק בן 13 בשם מאיר ברקוביץ'). לאלה צורפו הלהיטים "שיער", "אנה אפנה" ו"יש לי חיים". האלבום יצא בתחילת [[1972]] בחברת "סי-בי-אס" והיו בו מרכיבים אופייניים לפיק: שילוב של פופ קליט עם מעברים רוקיים (עם הצ'רצ'ילים, האריות והבמה החשמלית בליווי) לצד שירים לא רוקיסטיים כמו [[דואט]] עם [[אילנה רובינא]]. גם פרובוקציה הייתה שם, עם שירים של גפן שנאסרו לשידור בשל מיניות יתרה ("אחד ועוד אחד"). ב-[[1973]] הופיע פיק גם ב[[פסטיבל הזמר החסידי]] עם השיר "שמע ישראל" (עיבוד ללחנו של רבי [[מנחם מנדל טאוב]], ה[[אדמו"ר]] מ[[חסידות קאליב|קאליב]]) ובאותה שנה גם הלחין את "[[s:שושנת פלאים ברוכת אל|שושנת פלאים]]" של [[שאול טשרניחובסקי]] אותו ביצע במקור [[יוני נמרי]], אך פיק עצמו גם ביצע לאלבומו "פיק" שיצא באותה שנה וכלל גם את "שמע ישראל", "סימנים", "הרקדן האוטומטי" (אותו ביצע עם רותי נבון) ו"איתך ובלעדייך".

 

 

לאורך [[שנות השבעים]] זכה פיק בפרסי פופולריות רבים, בהם "אלבום השנה" ו"[[זמר השנה]]". בשיא הצלחתו התפרסמה הביוגרפיה "מלאך או שטן" שכתב עליו העיתונאי דודו אורן.