יהדות מצרים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
סוף קהילת מצרים והעלייה לישראל. , הרחבה |
מ הסבת תג ref לתבנית:הערה (תג) (דיון) |
||
שורה 102:
== התנועות הלאומיות המצריות והשפעתן על הקהילה היהודית ==
הקהילה היהודית במצריים עברה שינויים בגודלה במשך המאה ה-19 וה-20. היא נוהלה כ[[אוטונומיה]] בידי נכבדיה, ב[[קהיר]] ובערים אחרות. נבנו בתי כנסת, נוסדו [[ארגון|אגודות]] שונות לעזרה הדדית, הוקמו בתי ספר שונים, בתי חולים והיו בה חיי תרבות עשירים. במהלך השנים האלו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחס כלפיהם דבר שהשפיע על גודל האוכלוסייה. בשנים של פריחה כלכלית במצרים ופתיחת [[תעלת סואץ]] הגיעו למצרים יהודים רבים ממגרב ומארצות המזרח התיכון, ובשנים של התעוררות לאומנית ודתית שהביאו בעקבותן פרעות והתעמרות באוכלוסייה היהודית חלה הדלדלות מספרית. בוויכוח על עקרונות הלאומיות ניצחה המפלגה העל-מצרית. בניצחונה התוותה דרך חדשה שהובילה לנאמנות דתית והקצנה בכל הנוגע ל[[אסלאם]]. אורח החיים היהודי תחילה היה במצב טוב, שגשוג כלכלי, תרבותי וחברתי ויכולת השתלבות מספקת עם החברה המצרית. הקהילה היהודית במהלך השנים נקלעה למשבר זהות בין [[יהדות|היהדות]] והרצון לשמור על המסורת לבין הרצון להשתייך ללאום המצרי. היו תקופות בהן מערכת היחסים בינם לבין החברה המצרית פרחה בכל התחומים ותקופות בהן הקהילה היהודית סבלה מפרעות ומדיכוי על ידי שכניהם המצרים. בסופו של יום מערכת היחסים בין הקהילה היהודית לבין המצרים כשלה וחוסר התיאום בין הלאומים בהשפעת הקמת מדינת ישראל הוביל להגירה של יהודים אל מחוץ גבולות מצרים עד שלאחר [[מלחמת יום הכיפורים]] נותרו במצרים מאות אחדות של יהודים. התנגשות האינטרסים בין השאיפה ללאומיות דתית של המצרים לבין הרצון הלאומי מצרי של היהודים היא שגרמה לכשל במערכת היחסים הזו. תהליך המודרניזציה השפיע גם הוא על הקהילה היהודית במצרים, על הפערים בתוכה, על התקשורת בינה לבין החברה המצרית, על ה[[דמוגרפיה]] ועל כמות האוכלוסייה.
ניתן לראות כי היה ברצונם של היהודים להיות חלק מהלאום המצרי ועם זאת לשמור על המסורת ועל הדת היהודית. השפעתה של התנועה הלאומית המצרית על הקהילה היהודית היוותה בסופו של דבר כגורם מרכזי להתרחקות הקהילה היהודית מה[[לאום]] המצרי עד לניתוק כמעט מוחלט שלה.
שורה 123:
בתקופת [[מלחמת העולם הראשונה]] מצרים הייתה מקלט ללמעלה מעשרת אלפים פליטים יהודים מ[[היישוב היהודי]] בארץ ישראל, מה שתרם להתבססות הציונות במדינה. בעקבות [[הצהרת בלפור]] נערכו אירועי שמחה המוניים מצד היהודים ברחובות [[קהיר]] ו[[אלכסנדריה]]. במשך תקופה ארוכה לא היה נדמה שיש עימות אינטרסים בין התנועה הלאומית היהודית לבין התנועה הלאומית המצרית ומטרותיה, ועל כן פעילות ציונית לא נתקלה בהתנגדות רבה, אך אין לראות בזה אינדיקציה לפעילות ציונית ענפה; גם בשיא התרחבותה של התנועה הציונית עם בואם של [[התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה|המתנדבים של היישוב מארץ ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה]], אז הקלו חיילי בעלות-הברית שהוצבו במצרים על הקמת קשר עם ארץ-ישראל, מרבית יהודי מצרים נותרו אדישים לה ולקסמיה. יתר על כן, היו כאלה שהבחינו בפוטנציאל של הפעילות הציונית - דלה ככל שתהיה - להביא פורענויות על יהודי מצרים, ועל כן, לצד מנהיגים שעודדו אותה בגלוי גם אחרי פרוץ המלחמה, נעמדו אלו שהפצירו על נאמנותם לאומה המצרית וביקשו להניא מהפגנות פומביות של ציונות.
יהודים מצרים אחדים כגון עו"ד [[ליאון קסטרו]] ועו"ד [[פליקס בן זקן]] אף היו פעילים במקביל הן בדרגים הבכירים של מפלגות לאומיות מצריות כגון [[מפלגת הופד]] והן בדרגים הבכירים של המוסדות הציונים במצרים. ארגון [[ציוני]] נוסף בשם "המועצה הפרו-פלשתינאית" הוקם באלכסנדריה בשנת [[1918]], ובין מיסדיו היה הסנטור [[יוסף דה פיצ'וטו ביי]], החבר היהודי הראשון בפרלמנט המצרי. הקמת העיתון הציוני [[ישראל (עיתון)|ישראל]] (Israël) על ידי בני הזוג [[מזל מוצרי|מזל (מתילדה)]] ו[[אלברט מוצרי]] בשנת [[1920]] הייתה גם כן בעלת חשיבות רבה לקידום הציונות במצרים.
===התנכלויות כלפי הקהילה===
שורה 141:
בליל [[הכרזת המדינה]] ו[[פלישת צבאות ערב]] לשטחה של מדינת ישראל עצרה המשטרה המצרית גברים ונשים יהודים בטווח הגילאים 16–67. העצורים נכלאו בארבעה מחנות מעצר ברחבי מצרים: 'בית הסוהר לזרים' במרכז קהיר, מחנה 'האקסטפ' בהליופוליס, מחנה [[א-טור]] ומחנה ב[[אבו קיר|אבוקיר]]. העצורים הוחזקו במחנות אלו עד שנה וחצי מבלי שנמסר לבני משפחותיהם היכן הם. בתום התקופה שוחררו בלא שהוגשו נגדם כתבי אישום.{{הערה|1=[http://www.forgotten-million.co.il/mitzrayim-.html ווז'ק - הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב, '''קהילת יהודי מצרים - יציאת מצרים השנייה''']}}
כתוצאה מ[[מלחמת העצמאות]] הוצאו נגד היהודים איסורים, תחילה השלטון גזר מכל המבקשים לעזוב את אדמת [[מצרים]] להצטייד ב[[אשרה (ויזה)|אשרה]] מיוחדת המאשרת זאת, באופן שיטתי את האשרה הזו מנעו מהיהודים. אחר כך קבעו כי כל הנכסים של אנשים שנמצאים במעצר או כל אגודה או מוסד שמנוהל על ידי אדם שיושב במעצר יעברו לחסותו של מנכ"ל מטעם הממשלה והוא האחראי לעשות ככל העולה על רוחו בנוגע לאותם נכסים. פורסמו עוד המון איסורים דבר שערער את המבנה הכלכלי של [[קהילה|הקהילה]] ה[[יהודים|יהודית]] במצרים, רכושם הוחרם, העובדים בקהילה גורשו ובאופן כללי היה ניסיון לנדות את הקהילה מהחברה ולשבור את רוחה באופן חוקי שכן רוב רובם של האסירים היו יהודים ולכן הטענה שמה כל ה[[סנקציה|סנקציות]] הן [[אנטישמיות]] התבטלה.
ב-30 במאי 1948 הודיעה הממשלה שתפקיע את רכושו של כל מצרי אם מעשיו מסכנים את ביטחון המדינה. בדרך כלל החוק כוון נגד יהודים שהואשמו באופן גורף בתמיכה בציונות. מאות חברות ובתי מסחר של יהודים הופקעו וחברות אחרות הושמו תחת פיקוח. בנוסף נאסר על יהודים להתאסף וארגונים יהודיים חויבו למסור את שמותיהם וכתובותיהם של חבריהם.{{הערה|שם=המיליון שנשכח|[http://www.forgotten-million.co.il/mitzrayim-.html מצרים] באתר "המיליון שנשכח"}} יהודים שנודעו בפעילותם למען הציונות סבלו מהתנכלויות, מאסרים, וגירוש. ביניהם הרב ד"ר [[משה ונטורה]], הרב הראשי של יהודי אלכסנדריה, שגורש ממצרים בשנת 1948.
שורה 153:
לאחר התבוסה שחוו המדינות הערביות והטענה כי [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|שביתת הנשק]] נכפתה עליהן בכוח על ידי מעצמות אירופה, השנאה במצרים ליהודים הגיעה לנקודת שיא ו[[האחים המוסלמים]] חסידי האלימות הגבירו את ההתנקשויות ואת מסע ה[[טרור]] נגד היהודים.
מאז 1948 היו יהודי מצרים שרויים בבידוד, הם היו מנותקים מהעולם היהודי שמחוץ למצרים והם נכנסו לתקופה של התפוררות ובדידות.
===עסק הביש ומלחמת סיני===
שורה 160:
ביולי [[1954]] נלכדו רוב חברי החוליה והועמדו לדין. שניים מחברי החוליה, ד"ר [[משה מרזוק]] ו[[שמואל עזר]], נידונו למוות, והוצאו להורג ב-[[31 בינואר]] [[1955]]. חלקם שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים.
ב-29 באוקטובר 1956 פרצה [[מלחמת סיני]] ועמה גם בא גל נוסף של פרעות נגד היהודים, במשך ארבעה חודשים החרמו 500 בתי עסק יהודיים וכספיהם הוקפאו בבנקים, 800 יהודים נוספים הוכנסו לרשימה השחורה של ה[[מצרים|שלטונות מצרים]] ללא סיבה והונם נחסם. בנובמבר [[1956]] חוקק חוק האזרחות החדש וקבע כי [[ציונות|ציוניים]] אינם יכולים להשיג [[אזרחות]] מצרית, ואם כבר יש להם אזרחות היא תישלל מהם. מטרת המצרים הייתה לחסל את היהודים במהירות, ביעילות אך בשקט. המצרים הפעילו כמה שיטות במטרה לחסל את היהודים, תחילה היו מחלקים צווי גירוש ליהודים, לעיתים היו לוקחים אותם מביתם או ממקום עבודתם למקום מעצר לא ידוע או שחלק מהיהודים היו נתונים להשגחה ונאסר עליהם לעזוב את ביתם.
אחרים היו נתונים תחת מעקב משטרתי, קיבלו מכתבי איומים, פוטרו מעבודתם ולא קיבלו פיצויים, סבלו מעלבונות ברחובות ומאיומים רבים. תחושה זו של חשדנות מכל עבר גרמה לתחושה של פחד ואימה מה שהוביל לרצון העז של היהודים לעזוב את ארץ [[מולדת (יישוב)|מולדתם]] מצרים שהייתה להם גיהנום.
שורה 168:
עד 1957 נותרו במצרים רק כ-3,000 יהודים, מקהילה שמנתה 80,000 קודם לכן.{{הערה|Victor D. Samua, Ph.D., [http://www.sephardicstudies.org/short.html A Short History of The Exodus Of Jews From Egypt]}}
בתחילת 1957 החלה התפוררות הקהילה היהודית במצרים, 4500 יהודים נטשו את פרנסתם, כל מוסדות הקהילה שותקו וכספיהם הוקפאו, בית החולים היהודי בקאהיר שנתן טיפול ל-800 יהודים הוחרם על ידי הצבא המצרי, כל העובדים בו פוטרו. בתי ספר יהודים הוחרמו והפכו מחנות מעצר, ראשי הקהילה נאסרו, גורשו או הודרו מנכסיהם. שוב מצאו עצמם היהודים ניצבים במצב בו הם לא רצוים, הם עברו [[אפליה]] קשה וכן התעללות. באותה תקופה היו שמועות על מעשים אלו של המצרים כלפי היהודים בארצות שונות, בתגובה הגיב שר הפנים כי אין היהודים סובלים משום אפליות אלא שהממשל המצרי נוקט אמצעי זהירות נגד אנשים מסוכנים שאחדים מהם היו יהודים.
=== מלחמת ששת הימים וסופה של הקהילה ===
שורה 176:
מתוך ישוב של קרוב ל-90,000 ערב מלחמת העולם השנייה בשנת 1967 נותרו רק 2,000-2,500 יהודים אשר היו כפופים להשגחה קפדנית.
מלחמת ששת הימים בשנת 1967 הותירה את מצרים מושפלת ביותר, דבר שגרם לה להתנקם ביהודים הבודדים שנותרו במצרים. את רובם כלאה המשטרה בתת-תנאים או גירשה ממצרים. בשנת 1971 כבר לא נותרו יהודים במצרים מלבד מספר בודד של יהודים שהתנצרו או התאסלמו.
כיום לא נותר דבר מן הקהילה היהודית העתיקה מלבד בתי קברות שהמצבות בהן הושמדו, כמה בתי כנסת נטושים שנבזזו. למעשה סוף הקהילה היה טרגי, שכן משפחות נטשו את מולדתם, אחרות גורשו ובסופו של דבר הקהילה היהודית במצרים התמעטה והתמעטה עד שכיום היא לא קיימת.
| |||