גרנדה (מדינה) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 2A03:D5C0:1C08:FA5E:B3BE:89A0:10C8:69D0 (שיחה) לעריכה האחרונה של Atbannett
אין תקציר עריכה
שורה 8:
| מוטו לאומי = בהיותנו מודעים תמיד לאל, אנו שואפים, בונים ומתקדמים כאומה אחת
| המנון = [[המנון גרנדה|הריעו לגרנדה]]
| קובץ המנון =
| יבשת = [[דרום אמריקה]]
| שפה רשמית = [[אנגלית]]
שורה 18:
| מנהיגים = - {{תואר מלך הממלכה המאוחדת}} {{ש}} - [[מושל כללי]] {{ש}} - [[ראש ממשלה]]
| שמות מנהיגים = {{שם מלך הממלכה המאוחדת}} {{ש}} [[ססיל לה גרנאד]] {{ש}} [[קית' מיטשל]]
| הקמה =
| אירועי הקמה = - [[עצמאות]] {{ש}} - תאריך
| תאריכי הקמה = מ[[בריטניה]] {{ש}} [[7 בפברואר]] [[1974]]
| פירוק =
| אירועי פירוק =
| תאריכי פירוק =
| אחוז מים = 1.6%
| מטבע = [[דולר מזרח קריבי]]
שורה 42:
 
האי נשאר בשליטה צרפתית עד שנכבש על ידי [[בריטניה]] בשנת [[1762]] במהלך [[מלחמת שבע השנים]]. כמו בשאר [[האיים הקאריביים]] עד המאה ה-18 התבססה כלכלת האי על גידול [[קנה סוכר|קנה הסוכר]], שהוא גידול עתיר ידיים עובדות המבוסס על עבודת הכפיה של [[עבדות|עבדים]]. אולם ב-1782 גילה סר ג'וזף באנקס, ה[[בוטניקה|בוטניקאי]] המלכותי ושליחו של [[ג'ורג' השלישי מלך בריטניה]] באיים, כי תנאי הקרקע והאקלים בגרנדה הם אידיאלים לגידולו של [[אגוז מוסקט|אגוז המוסקט]]. תבלין זה היה מוצר שהשוק הארופאי והאמריקאי היה צמא לו, וביסס את מעמדה הכלכלי של המושבה.
בשנת [[1834]] הוצאה העבדות בגרנדה מחוץ לחוק, במסגרת ביטולה ברחבי [[האימפריה הבריטית]].
===עצמאות===
בשנת [[1958]] קיבל המינהל האדמיניסטרטיבי הבריטי באיים מעמד אוטונומי, והפך לחלק מהישות המדינית שנקראה "[[הפדרציה של איי הודו המערבית]]". פדרציה זו קיבצה כמה מושבות בריטיות בקאריביים בניסיון להשיג עצמאות מבריטניה, אך פורקה עקב בעיות פנימיות בשנת [[1962]].
 
בשנת [[1967]] קיבלה המושבה הבריטית גרנדה אוטונומיה מלאה בענייני פנים, וב-[[7 בפברואר]] [[1974]] קיבלה עצמאות מדינית מלאה. לאחר קבלת העצמאות הצטרפה הרפובליקה הגרנדית ל[[חבר העמים הבריטי]], ואימצה את מודל [[מונרכיה חוקתית|המונרכיה החוקתית]]. ראש ממשלתה העצמאי הראשון של גרנדה היה [[אריק גיירי]].
 
בבחירות של [[1976]] האשימה האופוזיציה בראשות "תנועת התכשיט החדשה" ה[[מרקסיזם|מרקסיסטית]] את גיירי, שרק אנשיו איישו את וועדות הקלפי, בזיוף תוצאות הבחירות. בשנים שאחרי בחירתו פיתח גיירי נוהגים דיקטטוריים וקשריו עם מנהיגה הצבאי של צ'ילה, [[אוגוסטו פינושה|פינושה]], הובילו להאשמות חמורות נגדו על הפרת זכויות אדם. אנשי המשטרה החשאית הצ'יליאנית, הכשירו את אנשי המשטרה החשאית בגרנדה, שזכתה לכינוי הבלתי רשמי "כנופיית הנמיות" (Mongoose Gang). גיירי גם גרם מבוכה לרבים בכך שהפנה את עיקר תשומת לבו לעיסוק ב[[עב"מ]]ים, ובקריאות לקהילה הבינלאומית לחקור את הנושא.
 
[[קובץ:Maurice Bishop 1982-06-11.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מוריס בישופ בביקור בגרמניה 1982]]
במרץ [[1979]] יצא גיירי את גרנדה לביקור ב[[או"ם]] וב[[ארצות הברית]]. נטען כי עם צאתו הוא הותיר אחריו הוראות ל"כנופיית הנמיות" להתנקש בחייהם של כמה ממתנגדיו. זמן קצר אחרי שנשא נאום בפני עצרת האו"ם, בו התריע מפני סכנות העב"מים, השתלטו אנשי "תנועת התכשיט החדשה" ([[13 במרץ]]) בהנהגת מוריס בישופ על תחנת השידור בעיר הבירה, והודיעו על הקמת "ממשלת העם המהפכנית". השלטון נפל כפרי בשל לידי אנשי "תנועת התכשיט החדשה", ללא שפיכות דמים או התנגדות משמעותית, ובתמיכה המונית של אזרחי גרנדה. בישופ הפך לראש הממשלה החדש, וזכה מייד להכרת ממשלות מדינות האיים הקריביים וממשלות זרות אחרות.
 
בישופ נשבע, עם עלותו לשלטון, כי יערוך בחירות חופשיות ברגע בו תכתב חוקה חדשה. ארצות הברית הודיעה כי תעכב את הכרתה בממשלתו עד לעריכת בחירות חופשיות, ובישוף, אף שניסה לשמר את קשריו הטובים עם ממשלות האיים הסמוכים, היה נתון ללחצי המדינות האחרות - ובמיוחד [[ברבדוס]], [[ג'מייקה]] ו[[הרפובליקה הדומיניקנית]] - לערוך את הבחירות.
 
בניסיון לשפר את יחסיו עם ארצות הברית ביקר בישוף בוושינגטון ביולי [[1983]] ונפגש שם עם בכירים בממשלו של [[רונלד רייגן]]. בדרכו חזרה לגרנדה ביקר גם ב[[קובה]]. מדיניותו הפשרנית מדי של בישופ ביישום האידאולוגיה הסוציאליסטית המהפכנית יצרו קרע בינו לבין עמיתו הוותיק, ברנרד קוארד, שצבר כוח רב בתפקידיו כסגן ראש הממשלה, שר האוצר, המסחר והתעשייה וחבר בכיר בוועד המרכזי של תנועת התכשיט החדשה. לקרע זה נוספו הקשיים הכלכליים וצמיחתה הרעועה של גרנדה - בישופ וקוארד האשימו זה את זה באחריות לכך.
 
משך זמן מה הצליחו שני הידידים לשעבר למנוע פרסום ידיעות על המתח הגובר ביניהם ואת מאמציהם לגייס על צידם את בכירי מפלגת השלטון והצבא. משום כך הופתעו תושבי גרנדה ללמוד, ב-19 באוקטובר 1983, על הדחתו של מוריס בישופ, כליאתו במעצר בית, והעברת השלטון למועצה צבאית בראשתו הגנרל הדסון אוסטין (Hudson Austin) - תומכו של בקוארד. על האי הוטל עוצר, אך אלפי תושבים הפרו אותו ויצאו להפגנה, שהייתה אולי הגדולה בתולדות האי. הם צעדו לביתו של מוריס בישופ ושחררו אותו ואת ראשי תומכיו ושריו שהיו כלואים עמו. אולם הצבא פתח באש על המפגינים, ובהמשך אותו יום נהרגו (או הוצאו להורג) מוריס בישופ ושבעה משריו ותומכיו העיקריים, ובהם השרה ז'קלין קרפט (Jacqueline Kreft), שהייתה חברתו לחיים של בישופ ואם בנו ולדימיר. על הנסיבות המדויקות בהן קרה הדבר קיימות גרסאות שונות וסותרות, והרבה פרטים באירועים אלה נותרו לוטים בערפל.
שורה 65:
[[קובץ:US Army Rangers parachute into Grenada during Operation Urgent Fury.jpg|שמאל|ממוזער|250px|צנחנים אמריקאים נוחתים בגרנדה במהלך הפלישה]]
 
ארצות הברית ובריטניה עקבו בדאגה אחר המתרחש בגרנדה. עם הקלת העוצר הגיעו נציגים דיפלומטיים של שתי המדינות לגרנדה, אך דיווחיהם היו שונים. הנציג הבריטי דיווח כי המצב מתוח, אך אין הצדקה למעורבות צבאית. הדיפלומט האמריקני, לעומתו, גרס כי המצב שנוצר מעמיד בסכנה את ביטחונם של אזרחי ארצות הברית שבגרנדה.
 
במאמץ למנוע התערבות מצד ארצות הברית ומדינות הקריביים, שיגרו ראשי המשטר הצבאי אזהרה מפני הפרת ריבונות ממשלת האי והחוק הבינלאומי, וחזרו והבטיחו כי חייהם ורכושם של אזרחי ארצות הברית או אזרחים זרים אחרים ייזכו להגנה מלאה וכי אלו רשאים לעזוב את המדינה בכל עת ובלי הגבלה.
 
חששה של ארצות הברית מפני המצב המתוח ומפני קרבה אפשרית בין המשטר בגרנדה לקובה,{{הערה|1=[http://www.globalsecurity.org/military/ops/urgent_fury.htm Operation Urgent Fury]{{כותרת קישור נוצרה על ידי בוט}}}} הובילו לגיבוש תוכניות לפלישה ב-24 באוקטובר.
 
ב-[[25 באוקטובר]] [[1983]] נחתו בגרנדה כוחות מארצות הברית, מ[[ברבדוס]], מ[[ג'מייקה]], ומהחברות ב[[ארגון מדינות מזרח הקריביים]], והביסו את הכוחות ה[[קובנים]] והגרנדינים שתחת פיקודו של הדסון אוסטין. בסך הכל לחמו מצד ארצות הברית כ-7000 חיילים, מצד בעלות בריתה כ-300 חיילים, ומולם התייצבו כ-1500 חיילים מגרנדה. כ-100 אנשים נהרגו בפלישה. אחרי השלמת כיבוש האי, ב-28 באוקטובר, התבקש המושל הכללי סיר פול סקון להקים ממשלה זמנית ובתוך ימים ספורים כבר נסוגו כוחותיה של ארצות הברית מן האי, לבד מקבוצה קטנה של חיילים שנותרה כדי לשמור על החוק והסדר ולהכשיר כוח משטרה מקומי.
 
למרות מחאות מסוימות זכתה הפלישה שהובילה ארצות הברית לתמיכה בדעת הקהל בגרנדה ובאיים הקריביים. עדות לכך נמצאה כאשר אלפי אנשים יצאו כדי לברך את הכוחות הפולשים. ה-25 באוקטובר הוא יום [[חג]] בגרנדה שנועד להנציח את האירוע, ונקרא חג ההודיה. עם זאת, ב[[בריטניה]] (בראשות [[מרגרט תאצ'ר]]), [[טרינידד וטובגו]] ו[[קנדה]] נמתחה ביקורת על הפלישה, כמו כן זכתה הפעולה לגינוי ב[[עצרת האו"ם]], כשמתוך תשע המדינות שהתנגדו לגינוי, רק [[ישראל]] לא הייתה מהאזור.
שורה 110:
{{הפניה לערך מורחב|כלכלת גרנדה}}
 
קידמה כלכלית הודות לרפורמות נרחבות ולהשקעה ב[[מקרו-כלכלה]] הגבירו את הצמיחה הכלכלית ב-5%-6% בין השנים [[1998]] ו-[[1999]]. הגידול בפעילות כלכלית הובילו לבנייה באיים ולגידול במסחר. תחום ה[[תיירות]] צומח בשנים האחרונות והוא מהווה את התעשייה העיקרית באי. הבעיה העיקרית כרגע היא גידול בגירעון ובחובות החיצוניים של המדינה. גרנדה חולקת [[בנק מרכזי]] ומטבע ([[דולר מזרח קריבי]]) עם עוד שבע מדינות החברות בארגון העמים המזרח קריבי.
 
גרנדה מכונה "אי התבלינים" בזכות היותה יצרנית מובילה של כמה תבלינים: [[קינמון]], [[ציפורן (תבלין)|ציפורן]], [[זנגביל|ג'ינג'ר]], [[אגוז מוסקט]], פלפל ג'מייקני וקליפות של פרות הדר. 20% מאספקת אגוז המוסקט בעולם מגיעה מגרנדה והיא היצרנית השנייה בגודלה בעולם בתחום אחרי [[אינדונזיה]].
 
התיירות היא הענף המוביל במדינה. חוף ים רגיל וספורט ימי קיימים בדרום-מערב האי. שדה התעופה נמצא קרוב לרצועת החוף. ענף [[תיירות אקולוגית|התיירות האקולוגית]] צובר תאוצה בשנים האחרונות., רוב בתי האירוח הידידותיים לסביבה נמצאים בקהילות סנט דיוויד וסנט ג'ון. בניית ספינות נופש חדשות תרמה לגידול בענף התיירות. בעונת התיירות עד ל-4 ספינות נופש ביום הגיעו לסנט ג'ורג'ס בשנים [[2007]]–[[2008]].
 
==גאוגרפיה==