הבדלים בין גרסאות בדף "מלחמת סיני"

הוסרו 236 בתים ,  לפני שנה
מ
קו מפריד בטווח מספרים, אחידות במיקום הערות שוליים
(הבהרה של הטקסט)
מ (קו מפריד בטווח מספרים, אחידות במיקום הערות שוליים)
{{סכסוך צבאי
| שם = מלחמת סיני
| מערכה =
| מלחמה =
| תמונה = [[קובץ:Simchoni_Dayan_Yafe_IDF_Lineup.jpg|250px]]
| כיתוב = הרמטכ"ל [[משה דיין]] סוקר מסדר של [[חטיבה 9]] שהגיעה ל[[שארם א-שייח']], בסיומה של מלחמת סיני. לצידו מפקד פיקוד הדרום [[אסף שמחוני]], ומפקד החטיבה [[אברהם יפה]].
| מקום = [[חצי האי סיני]]
| תוצאה = תבוסה צבאית מצרית{{ש}}הפסקת אש בחסות [[האומות המאוחדות|האו"ם]]
| טריטוריות =
| עילה =
| קואורדינטות =
| צד ראשון = {{דגל|ישראל||+}} {{ש}} {{דגל|בריטניה}} [[הממלכה המאוחדת]] {{ש}} {{דגל|צרפת||+}}
| צד שני = {{דגל|מצרים (1952-1958)}} [[מצרים]]
| מפקד ראשון = {{דגל|המטה הכללי של צה"ל}} [[משה דיין]] {{ש}}{{סמל|פיקוד הדרום}} [[אסף שמחוני]] {{ש}} {{דגל|בריטניה}} [[צ'ארלס קייטלי]] {{אנ|Charles Keightley}} {{ש}} {{דגל|צרפת}} [[פייר ברז'ו]] {{אנ|Pierre Barjot}}
| מפקד שני = {{דגל|מצרים (1952-1958)}} [[עבד אל-חכים עאמר]]
| כוח ראשון = 175,000 ישראלים {{ש}}
45,000 בריטים {{ש}}
34,000 צרפתים
| כוח שני = 300,000
| צד ראשון-אבידות = ישראל: 172 הרוגים, 817 פצועים, 3 נעדרים, שבוי אחד{{ש}}
בריטניה: 13 הרוגים, 91 פצועים {{ש}}
צרפת: 10 הרוגים, 33 פצועים
| צד שני-אבידות = כ-3,000 הרוגים {{ש}}
כ-4,900 פצועים {{ש}}
כ-6,000 שבויים
| הערות =
| מפה =
}}
'''מלחמת סיני''' (ידועה בישראל גם בשם "'''מבצע קדש'''", ב[[ערבית]] ידועה בשם "'''התוקפנות המשולשת'''" - '''العُدْوَان الثُلَاثِيّ''') הייתה [[מלחמה]] קצרה שהתנהלה בין [[ישראל]], [[בריטניה]] ו[[צרפת]] מחד לבין [[מצרים]] מאידך, בין [[29 באוקטובר]] ל-[[5 בנובמבר]] [[1956]] ([[כ"ד בחשוון]] עד [[א' בכסלו]] [[תשי"ז]]). במהלך המלחמה [[כיבוש|כבש]] צה"ל את [[חצי האי סיני]], למעט רצועה צרה לאורך [[תעלת סואץ]], השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע ב[[צבא מצרים|צבא המצרי]]. לאחר סיום המלחמה [[נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957)|פינתה ישראל את כל השטח שכבשה]]. במקביל למערכה הישראלית ניהלו בריטניה וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם "[[מבצע מוסקטר]]".
 
בריטניה וצרפת יזמו את המלחמה, וישראל נגררה אליה במידה רבה, אף שבסופו של דבר זכתה בהישגים צבאיים משמעותיים. עם זאת, בריטניה וצרפת נכשלו בניסיונן להשתלט על התעלה.
 
מקור הכינוי "מבצע קדש" ביישוב הקדום [[קדש ברנע]], שהיה [[עיר]] [[מקרא]]ית ב[[גבולות מדינת ישראל|גבולה]] הדרומי של [[ארץ ישראל]] (על גבול סיני), ממנה שלח [[משה]], על פי המסופר בספר [[במדבר]], את 12 [[המרגלים]] לתור את ארץ [[כנען]].
 
==הרקע לפרוץ המלחמה==
[[מלחמת העצמאות]] של ישראל הסתיימה ב[[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכמי שביתת נשק עם המדינות שתקפו אותה ב-1948]], ולא ב[[הסכם שלום|הסכמי שלום]]. ניסוחם המעורפל של הסכמים אלו, ואי הבהירות בנוגע ל"[[אזור מפורז|אזורים המפורזים]]" (שלא היו בגבול מצרים), הביאו להחרפה ב[[הסכסוך הישראלי-ערבי|יחסי ישראל עם מדינות ערב]]: מסיום מלחמת העצמאות עד מבצע סיני נפגעו כ-1,300 אזרחים ישראלים על ידי מסתננים וחוליות [[טרור פלסטיני]], שהסתננו מ[[רצועת עזה]] ומאזורים אחרים. באוגוסט [[1955]] הפעילו ה[[מצרים]] את ה"[[פדאיון]]", שהיו יחידות פשיטה ו[[טרור]] ערביות קטנות, לשם ביצוע מעשי [[רצח]] וחבלה בתחומי ישראל. ישראל הגיבה מדי פעם ב[[פעולות התגמול|פעולות גמול]] בהיקף הולך וגובר, והקימה את [[יחידה 101]] למטרה זאת. היחידה התקיימה כגוף עצמאי רק כ-5 חודשים, אך הספיקה לבצע מבצעים רבים, דוגמת [[מבצע כפפות משי]], כמו גם פעולות אלימות נגד מטרות אזרחיות (שהידועה בהן היא [[פעולת קיביה]]), בכך נגרמה הסלמה בפגיעה באזרחים משני הצדדים.
 
בנוסף להידרדרות בביטחון האישי, בעיקר באזורי הספר, היה בישראל חשש כבד מפני התחדשות המלחמה בין המדינה הצעירה והענייה לבין [[ארצות ערב|מדינות ערב]], שהתקשו להשלים עם תבוסתן במלחמת 1948.{{הערה|{{דבר||על הסיבוב השני|1949/10/27|00106}}}}
 
בספטמבר [[1955]] חתמה מצרים על [[עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית]] עם [[צ'כוסלובקיה]] (בהשראת [[ברית המועצות]]). עסקה זו, אף על פי שתוארה כמסחרית בלבד, כללה כמויות גדולות של נשק חדיש, הצביעה על כוונת תוקפנות כלפי ישראל, ושינתה במובהק את מאזן הכוחות ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]]. בעקבותיה חשה מצרים חזקה יותר מבחינה צבאית, והמשיכה את התעצמותה ברכישה של [[שריון מרוכב|כוחות שריון]], ים ואוויר. ב-[[24 באוקטובר]] [[1956]], כשבועיים לאחר [[מבצע שומרון]] - פעולת גמול נרחבת ב[[קלקיליה]], הוקם פיקוד צבאי ערבי משותף (מצרי-[[ירדן|ירדני]]-[[סוריה|סורי]]).
 
[[קובץ:1956-07-30 Suez Canal Seized.ogv|260px|ממוזער|מהדורת חדשות באנגלית על הלאמת התעלה]]
ההיסטוריון [[נתנאל לורך]] בספרו "בצבת מעצמות", טוען כי למרות כל האמור לעיל, ישראל נדחפה על ידי צרפת למלחמה בניגוד לרצונה. לטענתו, המסמכים שמקורם בארכיונים של [[ממשלה|ממשלות]] צרפת, בריטניה וישראל, מראים כי הצרפתים ביקשו מישראל להתחיל בעימות, כדי שתהיה לבריטים ולצרפתים עילה לכבוש את סביבות התעלה. כך ניסו צרפת ובריטניה לחייב את מצרים לשמור על מעמדה הבינלאומי של התעלה. על פי טענה זו, [[ראש ממשלת ישראל]], [[דוד בן-גוריון]], ביקש להימנע מכניסה למלחמה, אך כיוון שישראל הייתה תלויה באותם ימים בסיוע של צרפת - לא נותרה בידיו ברירה. זאת, על אף שידע שמעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמיוחד במסגרת [[האומות המאוחדות]] - ייפגע.
 
לעומתו טוענים אחרים{{מקור}}, שה[[פרוטוקול|פרוטוקולים]]ים של ועידת סוור (להלן), שהיו חסויים בתקופת מחקרו של לורך, מוכיחים שממשלת ישראל הייתה מעוניינת במלחמה מסיבותיה שלה, אולם בן-גוריון התנה את היציאה למלחמה בהשתתפותן של שתי המעצמות - כיוון שככל הנראה לא סמך על כוחו של צה"ל הצעיר.
 
[[שאול ברטל]], בספרו "הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1956-1949", טוען שהמלחמה, לפחות בכל האמור באשר ל[[רצועת עזה]] ולמבואות סיני, הייתה בלתי נמנעת. זאת בשל פעילות ה"פדאיון" שהלכה והתגברה, לא רק מרצועת עזה, אלא גם מירדן ומסוריה.{{הערה|אם כי העובדה שמרבית פעולות ה"פדאיון" לא יצאו ממצרים, מעמידה בסימן שאלה את הטיעון בזכות הסיבה הזאת, כעילה עיקרית למלחמה.}} ספרו של ברטל, המתבסס על דו"חות [[מודיעין צבאי|מודיעין]] ומקורות ערביים, טוען כי למעשה מלחמת סיני מהווה הסלמה של פעולות הגמול. לאחר המלחמה, הרבו גורמים ישראליים רשמיים, כולל [[משה דיין]] עצמו, לציין כי אחת הסיבות המרכזיות שהניעה אותם לצאת למלחמת סיני הייתה הרצון לשים קץ לפעולות ה"פדאיון".
מאז [[מהפכת הקצינים החופשיים]] ב[[מצרים]] בשנת [[1952]], לא בוצעו שינויים ביחסים החברתיים בתוך [[צבא מצרים]], אף על פי שה[[ממשל|משטר]] החדש ראה בכך את אחת ממטרותיו המוצהרות הראשונות. דרג הפיקוד הגבוה עדיין יצא נשכר מהפער החברתי בצבא, כפי שהיה בעת [[מונרכיה|המשטר המלוכני]] (ראו [[היסטוריה של מצרים#היסטוריה מודרנית|היסטוריה מודרנית של מצרים]]). הדרגים הנמוכים יותר חיקו את מפקדיהם, וכך המשיך הצבא לסבול מאותו חוסר יעילות שהיה מנת חלקו במהלך [[מלחמת העצמאות]]. בעיה נוספת הייתה מחסור בידע שנדרש להפעלה יעילה של [[כלי נשק|כלי הנשק]] שנרכשו על ידם משבע מדינות שונות.
 
מצרים פיזרה את מאמציה הצבאיים והפוליטיים בשלוש חזיתות שונות:
* הפעלת ה"פדאיון" בקנה מידה נרחב יותר בשטח ישראל.
* הזרמת כוחות צבא רבים לחצי האי סיני, ובניית בסיסים לקראת התקפה על ישראל.
* עם זאת, בגלל האינטרס שהיה לארצות הברית באספקת ה[[נפט]] מארצות ערב, הממשל ה[[המפלגה הרפובליקנית|רפובליקני]] נטה יותר לצד מדינות ערב, שחלקן היו ספקיות של דלק. בנוסף לכך, רצו המעצמות הגדולות לדחוק את רגליהן של בריטניה ושל צרפת. כך נוצרה קואליציה נדירה של ברית המועצות וארצות הברית נגד יוזמות המלחמה.
*בריטניה, אף שנפגעה כלכלית מהלאמת תעלת סואץ בידי המצרים, הייתה פחות נלהבת לצאת למערכה מאשר צרפת. זאת בין היתר משום שהבריטים היו מחויבים בהסכם הגנה עם ממלכת ירדן. זו כנראה אחת הסיבות שבן-גוריון חשש שמא בריטניה לא תעמוד בהסכם. מן הצד השני, הבריטים שאפו להפיל את משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שלדעתם איים על מעמדם בירדן וב[[עיראק]].
* עבד אל נאצר אף היווה איום על מדיניותה ה[[קולוניאליזם|קולוניאלית]] של צרפת, בכך שתמך במורדים ב[[היסטוריה של אלג'יריה|אלג'יריה]]. על כן צרפת התקרבה לישראל, כדי שזו תהווה משקל נגד ותחליש את מצרים, ובכך תסייע בעקיפין בדיכוי המרידות ב[[צפון אפריקה]]. חשיבות השליטה בתעלת סואץ הייתה משנית בעבור צרפת, בהשוואה לבריטניה, מאחר שהיו לה מקורות נפט אחרים.
* על רקע המשבר במזרח התיכון, והתעוררות האהדה לישראל בממשל הצרפתי, הצליח הממסד הביטחוני בישראל לקבל מצרפת התחייבות להספקת [[הקריה למחקר גרעיני|כור גרעיני]], שהוקם בשנים הבאות ב[[דימונה]].{{הערה|היזמה בעניין הזה הייתה של ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון; מנכ"ל המשרד שמעון פרס היה המוציא לפועל של הפרויקט.}}
 
===אספקת נשק מצרפת לישראל===
{{ערך מורחב|מבצע יונה}}
ב-1955 יצאה לפועל עסקת נשק צ'כוסלובקית-מצרית, במסגרתה סופקו למצרים מאות [[מטוס קרב|מטוסי קרב]] ו[[טנק|טנקים]]ים חדישים, וציוד לחימה רב אחר. בעקבות כך חתמה ישראל עם צרפת על עסקה גדולה להספקת [[נשק כבד]] ומטוסים. המבצע החשאי להבאת הנשק לישראל במטוסי תובלה נקרא "[[מבצע יונה]]", על שם [[יונה הנביא|יונה הנביא המקראי]] שנבלע על ידי דג גדול ונפלט מבטנו.
העסקה כללה 61 מטוסי [[מיסטר]] מדגם 4A, כ-66 טנקים מדגם [[סופר שרמן]], כ-100 טנקים קלים [[AMX-13]] (שכפי שעתיד להתברר, תחמושתם לא הייתה מסוגלת לחדור את שריון הטנקים המצריים, למעט בנקודות תורפה מעטות; אולם בלחימת שריון נגד שריון, לא ניתן לכוון במדויק את מקום הפגיעה בטנק), כלי [[רק"מ]] נוספים ו[[תחמושת]].
 
על אף חשאיות המבצע והרגישות המודיעינית של פרטי העסקה, לא התאפק בן-גוריון מלרמוז עליה ב-[[15 באוקטובר]] 1956 מעל בימת [[הכנסת]]. ראש הממשלה קרא שיר מאת [[נתן אלתרמן]], שבו תיאר את הפריקה הלילית של הנשק ב[[נמל הקישון]], בה נכח המשורר-הפובליציסט. בסיום קריאת השיר, אמר בן-גוריון: "עד כאן דברי המשורר. בפרוזה הדלה שלי אומר רק, כי חל שינוי ניכר לטובה ביכולתו של צה"ל".
 
===ועידת סוור===
בין 22 ל-24 באוקטובר 1956 כינסו הצרפתים מושב משולש וחשאי כדי לדון, יחד עם עמיתיהם, ביוזמה הצבאית נגד מצרים. המפגש נקבע בפרוור ליד [[פריז]] בשם סוור (Sèvres). מישראל הגיע ראש הממשלה [[דוד בן-גוריון]] מלווה ב[[ראש המטה הכללי|רמטכ"ל]], משה דיין, ראש לשכתו [[מרדכי בר און]], ראש [[אגף המבצעים]], [[מאיר עמית]], ומנכ"ל [[משרד הביטחון]] [[שמעון פרס]]. הנציגים הבריטים היו [[משרד חוץ|שר החוץ]] סלווין לויד, ותת-מזכיר המדינה הקבוע, הממונה על השירותים החשאיים, סר [[פטריק דין]]. בצד הצרפתי השתתפו [[ראש ממשלת צרפת]] [[גי מולה]], שר החוץ [[כריסטיאן פינו]], שר ההגנה [[מוריס בורז'ס-מונורי]] והרמטכ"ל [[מוריס שאל]].
 
בפני משתתפי הוועידה עמדו מספר מכשולים בדרך לפעולה המשותפת. העיקריים שבהם היו:
 
==תוכנית המלחמה==
בהתאם למוסכם בוועידת סוור,{{הערה|[http://www.amalnet.k12.il/meida/history2/hisi3003.htm "סוואר"], פרק מספרו של [[יוסף עבו עברון]]: '''ביום סגריר - סואץ מאחורי הקלעים''', הוצאת אות-פז 1969, עמ' 120}}, אמור היה צה"ל ליזום פעולת-דמה צבאית בסיני, שתהווה עילה למעצמות להגיש את האולטימטום לשני הצדדים (כביכול - ולמעשה למצרים בלבד), להפסיק את האש ולסגת מאזור התעלה, כדי לאפשר את פתיחתה. בעקבות הסירוב הצפוי של מצרים, אמורות היו המעצמות לתקוף את מצרים, וצה"ל אמור היה להשתלט על כל חצי האי סיני.
 
הפעולה שנבחרה לפתוח את המערכה הייתה הצנחה של גדוד מ[[חטיבת הצנחנים]] ב[[מעבר המיתלה]]. בהמשך, התוכנית הייתה ששאר החטיבה תחבור אל הכוח הזה בתנועה יבשתית, ותגיע אל [[מפרץ סואץ]]. תוכנית זו היוותה שינוי משמעותי לעומת התוכנית המקורית (שכונתה "קדש 1" והוצגה ב-5 באוקטובר), שבה יועדו לחטיבת הצנחנים שני יעדים מרכזיים: [[אל עריש|אל-עריש]] ומיצרי טיראן. לימים, אמר ראש לשכתו של הרמטכ"ל, [[מרדכי בר און]]: "הצנחנים בוזבזו במלחמה זו. הם הוטלו במקום לא חשוב מבחינה צבאית, שהעניק, אולי, יתרון קטן בכיבוש גדת הסואץ."{{הערה|מרדכי בר-און, '''דברים ביום עיון בנושא 'מבצע קדש'''', 19 באוקטובר 1988, מרכז ישראל גלילי באפעל, עמ' 18. על פי טענה אחת, מפקד פיקוד הדרום [[אסף שמחוני]] העריך מראש שכך יהיה, ונתן לדעתו הזאת ביטוי מפורש.}}
 
==="פעולת גמול" או מלחמה כוללת===
בבסיס התפישה של הפעלת כוחות צה"ל במלחמה, עמדה מחלוקת בין שתי גישות סותרות. הגישה ה'''מוגבלת''', שיוצגה על ידי הרמטכ"ל משה דיין, גרסה שיש להימנע ממהלכים גדולים בשלב הפתיחה, כדי להטעות את האויב ולגרום לו להתגונן בהיקף מוגבל. רק לאחר פתיחת [[מבצע מוסקטר]], הוא המבצע של המעצמות להשתלטות על תעלת סואץ, אמור היה צה"ל לתקוף בכוח מלא ולהשתלט על סיני. יש הגורסים שבבסיסה של תפישה זאת עמד חוסר אמון של דיין בכוחו של הצבא שעליו פיקד.{{הערה|עמוס כרמל, '''אלוף הניצחון''', הוצאת משכל (ידיעות אחרונות וחמד) 2009, עמ' 313}} לעומתם, יש הטוענים שהיה זה בן-גוריון שחשש מיכולתו המוגבלת של צה"ל, ועל כן הכתיב את מהלך הפתיחה המוגבל, כדי להמתין עד להצטרפותן של בריטניה וצרפת למערכה. נראה שהגישה המוגבלת השתלבה עם התפיסה של צה"ל בראשיתו, של הפעלת כוחות שריון כנספחים וכמסייעים בלבד ליחידות החי"ר, שנתפסו ככוח העיקרי והמכריע של הצבא. לעומתה, הגישה ה'''כוללנית''' גרסה שיש להביא את מירב הכוח לידי ביטוי מיד בפתיחה, וזאת כדי לנצל את יתרונו של צה"ל בניידות, בתעוזה ובמהלכים מהירים. בהתאם, ביטאה גישה זו את תפיסת השריון כ"אגרוף הברזל", בכך שיתרונו של השריון הוא בכוח האש הגדול ובתמרוני תנועה מהירים, ובלחימה כיחידות שלמות ובלתי מפוצלות (הידועות בצה"ל כ"אורגניות"). במסגרת תפיסה זו, נועדו [[חיל השריון|יחידות השריון]] להבקיע ולפרוץ במהירות את קווי האויב, וזאת מבלי לטהר אותם כליל, ולהביא להכרעה מהירה ולהתמוטטות של האויב, תוך שימוש גם באפקט המורלי של ההלם, וזאת במקום להתקוטט על כל כוח קטן בקרבות איטיים תוך איבוד התנופה. הגישה השנייה יוצגה בצה"ל על ידי מפקד פיקוד הדרום, אל"ם אסף שמחוני, וכן על ידי מפקד גייסות השריון [[חיים לסקוב]] וסגנו [[מאיר זורע]],{{הערה|עמוס כרמל, '''אלוף הניצחון''', עמ' 293}}, שלמדו את לקחי קרבות השריון של [[מלחמת העולם השנייה]], ובעיקר את השימוש המוחץ שעשה בו [[צבא גרמניה הנאצית|הצבא הגרמני]] כנגד הדוקטרינה הישנה. הרמטכ"ל דיין לא היה חסיד של הגישה הזאת, כנראה מפני שהיה שבוי עדיין בתפיסה שמשלה במלחמת 1948, של החי"ר ככוח המערכה העיקרי.
 
תוכניתו של הרמטכ"ל משה דיין הייתה, שמהלכי הפתיחה של המלחמה ייראו למצרים כ"פעולת גמול" גדולה, ולא כמלחמה כוללת{{הערה|משה דיין, '''יומן מערכת סיני''', הוצאת עם הספר 1965, עמ' 59, 182}}; וזאת כאמור מתוך חששו של דיין להטיל על צה"ל הצעיר עול של מלחמה כוללת ללא סיוע המעצמות. על כן פקודתו לכוחות הלוחמים הייתה להימנע ממעבר לשלב המתקדם בטרם עת, והוא נימק זאת ב"אילוצים מדיניים", מפאת חוסר רצונו לחשוף את הסיבה האמיתית. עקב כך, הוטלו יחידות צה"ל למלחמה ללא הכנה מספקת, מבלי שניתן להן להביא את מלוא יתרונן בפתיחה, וחלקן אף מבלי שאומנו די הצורך.{{הערה|למשל, [[עוצבת ראם|חטיבת מילואים 37]], שהייתה חטיבת השריון היחידה של פיקוד הדרום, הוקמה בחופזה בחודש אוקטובר והיו לה הרבה פחות טנקים מהתקן. גם [[חטיבת קרייתי|חטיבת החי"ר-מילואים 4]] ו[[חטיבת יפתח|חטיבה 10]], שגויסו בחופזה, לא הספיקו להתארגן כדי לבצע כהלכה את משימותיהן.}}
 
===הסיוע הצרפתי באוויר ובים===
בהתאם להסכם עם צרפת ובריטניה, הגיעו צוותי אויר צרפתים ל[[רמת דוד (בסיס)|בסיס חיל האוויר ברמת דוד]], והקימו בפועל טייסת חדשה, טייסת 201, שכללה 18 מטוסי [[דאסו מיסטר|מיסטר 4A]] חדישים. למחרת הוקמה טייסת נוספת, מספר 199, ובה 18 מטוסים נוספים. טייסת שלישית, שקיבלה את המספר 200,{{הערה|אין לבלבל בין מספרי הטייסות האלו, לבין טייסות בעלות מספרים זהים כיום (בשנת 2013): 201 ("האחת"), 199 (על פי פרסומים זרים - טייסת של טילי "יריחו"), או 200 (כתב"מים) של היום.}}, ובה 18 מטוסי ת'נדרסטריק [[F-84 ת'אנדרג'ט|F-84,]] הייתה בדרכה מצרפת ל[[נמל התעופה בן-גוריון|שדה התעופה בלוד]]. כוח אווירי זה נועד להוות משקל נגד למטוסים החדישים שסופקו למצרים בעסקה הצ'כית, ולספק הגנה אווירית על העורף בישראל.{{הערה|על פי עדות [[דן טולקובסקי]] (מפקד חיל האוויר הישראלי באותה עת); ראיון בתוכנית הרדיו "[[על אזרחי]]", [[גלי צה"ל]], 11 באוגוסט 2012}}
 
לפחות שניים מהמטוסים הצרפתיים אכן סייעו להגן על ישראל, כאשר במהלך המלחמה סיירו מעל המשחתת המצרית [[איברהים אל אוול]]. ספינת מלחמה צרפתית, ה'''קרסן''', הייתה זו שעצרה ראשונה באש תותחיה את המשחתת, בטרם נלכדה על ידי חיל הים הישראלי.
==שלב הפתיחה: 29-30 באוקטובר==
[[קובץ:Sinai Campaign - First Phase - Hebrew.jpg|ממוזער|250px|מלחמת סיני - שלבי הפתיחה]]
ב-[[29 באוקטובר]] הוצנח גדוד הצנחנים [[גדוד 890|890]], בפיקודו של רס"ן [[רפאל איתן]], בפתח המזרחי של [[מעבר המיתלה]], כ-70 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, במה שכונה "[[מבצע מכבש]]". את ההצנחה ביצעו 16 מטוסי [[DC-3 דקוטה]], בליווי של מטוסי [[דאסו אוראגן|אוראגן]] ו[[גלוסטר מטאור|מטאור]].{{הערה|זו הייתה ההצנחה המבצעית הראשונה (וכמעט היחידה) בתולדות צה"ל; בעקבות כך, משתתפי הפעולה עתידים היו לענוד את [[סיכות צה"ל|כנפי הצניחה]] שלהם על רקע אדום. בין הטייסים של ה"דקוטות" היו גם [[יעקב אבישר]] ו[[יעל רום]].}} התוכנית המקורית הייתה להצניח את הגדוד בצד המערבי של המעבר, 30 ק"מ מהתעלה; אולם [[צילום אוויר]] גילה מחנה [[אוהל|אוהלים]]ים באזור ההצנחה, והיה חשש שהמעבר תפוס מהצד המערבי על ידי כוח חי"ר מצרי. על כן שונתה התוכנית, שעות מספר לפני הפעולה. בדיעבד, התברר שידיעות המודיעין היו שגויות: האוהלים המועטים היו שייכים לפועלי כביש מצריים; ואילו כתגובה להצנחה, נע כוח חי"ר מצרי אל המעבר ותפס עמדות בתוכו, עובדה שלא הייתה ידועה ושעתידה לעלות בחייהם של עשרות צנחנים.
 
בהתאם לתוכנית, כבשה חטיבת הצנחנים 202 את '''[[כונתילה]]''' ואת '''[[ביר תמדה|ביר חמד]]''', הסמוכים לגבול, והחלה לנוע מערבה אל עבר מעבר המיתלה, רכובה על גבי [[זחל"ם|זחל"מים]] ומלווה בכוח שריון. החטיבה כבשה בדרכה את המוצבים '''תמד''' ו'''אל-נח'ל''', ובלילה שבין 30 ל-31 באוקטובר חברה אל גדוד הצנחנים בפתח מעבר המיתלה, סמוך ל[[מצבת פרקר]]. בכך הושלמה משימתה המקורית של חטיבת הצנחנים. ב-30 באוקטובר הציגו צרפת ובריטניה את הדרישה ממצרים ומישראל, עליה סוכם מראש בוועידת סוור.
 
===כישלון ההתקפה על אום-כתף===
בשעות אחר הצהריים של 30 באוקטובר הורה הרמטכ"ל דיין ל[[חטיבת הראל|חטיבה 10]] לפרוץ את כביש [[ניצנה]] - אבו עגילה, ולכבוש את אום-כתף. הייתה זו חטיבת חי"ר מילואים, שגויסה אך זמן קצר לפני כן, ואפילו מפקדהּ, [[שמואל גודר]], לא בטח בכשירותהּ. שינוי הפקודה של דיין עמד בניגוד להנחייתו הקודמת למח"ט 7, לכבוש את אותו המתחם בזהירות וללא הקזת דם מיותרת, ביום שלמחרת. הדחיפות בביצוע המשימה כעת נדרשה, לדעת דיין, כדי להבטיח אפשרות להעביר אספקה לכוחות שכבר עברו את המתחם, מתוך חששו שהציר הראשי (ציר "סלק") שחוק ממעבר הכוחות ואינו עביר לרכבי אספקה. החטיבה המוקטנת אמנם תפסה בהצלחה את המשלטים המצריים על הדרך לאום-כתף, אולם למחרת עמדה בפני המשימה לתקוף חזיתית מתחם חטיבתי מבוצר היטב,{{הערה|באום-כתף היו שני גדודים מחטיבת החי"ר המצרית מספר 6, מתוגברים בארטילריה ובנשק [[נ"ט]].}}, וזאת בניגוד ל[[תורת לחימה|תורת הלחימה]], הגורסת יחס של 1:3 בין הכוח התוקף למגן. בבוקר 31 באוקטובר שלח שמחוני יחידת סיור של החטיבה, בפיקוד [[סא"ל]] עמוס בנין, כדי לבדוק את מידת ההתנגדות. הסיור נתקל באש עזה ונסוג. אחר הצהריים נפגש הרמטכ"ל עם קציני החטיבה, ודחק בהם לתקוף מיד את המתחם, על אף חוסר כשירותם.{{הערה|משה דיין, '''יומן מערכת סיני''', עמ' 102 - 103}} החטיבה הסתערה חזיתית, אולם לא הצליחה לכבוש את המתחם. בלילה הוטלה למערכה [[עוצבת ראם|חטיבת השריון 37]], אף על פי שכללה בפועל רק שתי פלוגות טנקים ושתי [[פלוגה|פלוגות]] על זחל"מים, ובנוסף לכך, הטנקים אף לא הספיקו להגיע לשטח ההיערכות. מפקד החטיבה, [[שמואל גלינקא]], היה להוט לתקוף, ולאחר שהמתין עד השעה 3, אור ליום 1 בנובמבר, החליט לתקוף עם הזחל"מים בלבד. מכיוון שהמפקדים לא ערכו הכרות עם הדרך ליעד, הם נסעו באורות מלאים, נקלעו לאש מצרית ול[[שדה מוקשים]], נפגעו וחולצו לאחור בקושי רב. בין הנפגעים היה גם המח"ט גלינקא, שפונה לבית החולים ושם נפטר.
 
למחרת החליט פיקוד הצבא המצרי על נסיגה כללית, כדי לרכז את הכוחות להגנת התעלה. על כן נכבש המתחם ביום המחרת, למעשה ללא קרב.
בדיעבד התברר, שהפעלתה של חטיבה 7 לכיבוש מתחם אבו עגילה (מהלך שהתאפשר בזכות הכנסתה המוקדמת של החטיבה, יום אחד לפני כן) היה המהלך המרכזי, שהכריע את גורל המלחמה. בעקבות נפילת המתחם נפתח לתנועה הציר הראשי של סיני אל עבר תעלת סואץ. בנוסף, המערך המצרי בסיני החל להתמוטט, הכוחות העיקריים החלו בנסיגה, ומתחם אום כתף נתפס למעשה ללא קרב של ממש. כמו כן נפתחה הדרך ל[[אוגדה 77]] לפרוץ את הציר הצפוני אל תעלת סואץ, מבלי לחשוש מהתקפת נגד מצרית.
 
[[קובץ:Israeli troops in sinai war - 1.jpg|ממוזער|300px|צנחנים ישראלים בהתארגנות לאחר הצניחה ב[[מעבר המיתלה]]]]
===קרב המיתלה===
{{ערך מורחב|קרב המיתלה}}
[[חטיבת הצנחנים]] 202 חנתה באזור מצבת פרקר, בפתחו של מעבר אל-חיטאן, שהוא חלקו המזרחי של מעבר המיתלה. מפקד החטיבה, אל"ם אריאל שרון, לא ידע שמשימתו הייתה משימת סרק, שנועדה רק לספק את העילה למעצמות להגיש אולטימטום כביכול, כדי ש"יסיגו את כוחותיהם" מאזור תעלת סואץ{{הערה|על כך העיר השגריר באו"ם [[אבא אבן]] בעוקצנות, שכדי לקיים את תנאי האולטימטום, על הצנחנים יהיה "לסגת" קדימה, לכיוון התעלה.}}; אולם הוא ידע היטב שמשימתו בשלב הראשון היא רק להתייצב בפתח המעבר ולא לכבוש אותו. בהתאם לאופיו ה[[פרואקטיביות|פרו-אקטיבי]] של שרון, הוא חש אי-נחת רבה מכך שיחידתו לא משתתפת במאמץ הלחימה. הוא דרש במברק למצפ"ה לצאת לכיוון מערב ולתפוס את המעבר,{{הערה|מוטי גולני, '''תהיה מלחמה בקיץ''', עמ' 519}}, בהיותו סבור שהמעבר ריק מאויב. מכיוון שלא היה צורך צבאי אמיתי בתפיסת המעבר,{{הערה|מכל הכוחות שנעו בשלב האחרון של המלחמה לעבר תעלת סואץ, אף לא כוח אחד עבר דרך מעבר המיתלה.}}{{הערה|שם=מאירפעיל}}, שרון לא קיבל אישור לכך. בעקבות תקיפה של החטיבה על ידי מטוסים מצריים, שהסבה לה אבידות, ביקש שרון לשפר עמדות לפנים ולהתמקם בפתח המעבר. גם לכך לא קיבל אישור, והרמטכ"ל פקד עליו, שאם לא יוכל להתגונן באזור הצומת בו היה פרוס, עליו לחזור מזרחה לכיוון נח'ל. שרון התעקש, וביקש להוציא כוח סיור לכוון המעבר. מבוקשו הזה אושר לו על ידי ראש מטה פיקוד הדרום, [[רחבעם זאבי]].{{הערה|סא"ל זאבי נשלח במטוס קל אל הצומת, כדי לוודא שהפקודה להימנע מקרב ברורה לשרון. שרון הצליח לשכנע את זאבי לאשר לו להוציא סיור לבדיקת המעבר, ובלבד שלא ייכנס לקרב.}} כוח הסיור ששלח שרון מנה את כל [[גדוד 88]] של החטיבה, בפיקודו של [[מרדכי גור]], מתוגבר במחלקת טנקים ובמרגמות, ובנוסף את הסמח"ט [[יצחק חופי]] ומג"ד נוסף, [[אהרון דוידי]]. על דעתם של רבים בצה"ל ומחוצה לו, היה זה כוח גדול בהרבה מהדרוש לסיור-גישוש, והדבר העיד על כוונתו מלכתחילה של שרון לכבוש את המעברים.
 
בטרם נע כוח הסיור ליעדו, הגיעו לחטיבת הצנחנים ידיעות על כוח אויב שנכנס למעבר. ראיה לכך ניתנה כשניתכה אש מרגמות על החטיבה מכיוון המעבר, אם כי לא היה ידוע מה גודלו של כוח האויב. האמת הייתה, שיום אחד אחרי ההצנחה, ב-30 באוקטובר, נכנס לתוך המעברים כוח מצרי גדול בן חמש פלוגות, מחטיבת החי"ר מספר 2.
עקב הבהילות בהכנות לקראת הקרב, אירע מקרה חמור של ירי [[אש כוחותינו]]. פלוגת טנקים מחטיבה 37, שתפסה כלי רכב שלל, נעה לעבר מתחם אום-כתף, בטרם נודע שהמצרים נטשוהו. מפקד הצג"מ של גדוד 82 מחטיבה 7, אברהם אדן, הבחין בשיירה וסבר בטעות שזהו כוח מצרי. הסברה הייתה מובנת לאור העובדה שהגדוד הדף התקפות מצריות, גם מכיוון מזרח. הוא הציב מארב פלוגתי, שפגע בשבעה טנקים ישראליים. מפקד הפיקוד שמחוני, שהיה אחראי לתאום בין הכוחות, נתן אמנם הנחיות כלליות להיזהר מירי על כוחותינו, אך הוא לא התנער מאחריותו לתקלה.{{הערה|דו"ח קצין בודק מאת אל"ם אהרון יריב, [[ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון]]}}
 
למרות הבהילות, חוסר ההכנה והמחסור באש לריכוך, הייתה ידו של כוח צה"ל על העליונה ברצועת עזה, מפני שהלחימה המצרית נחלשה מאד. בשעה 8 בבוקרו של 2 בנובמבר התקבלה שיחת טלפון מפתיעה במשרד הישראלי של [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|ועדת שביתת הנשק]], ב[[באר שבע]]. בסערת הקרבות, הושאר בטעות קו טלפון פעיל שקישר את המשרד הישראלי עם מטה משקיפי [[האומות המאוחדות|האו"ם]] בעזה, ועתה נשמע בקו קולו של נציג האו"ם. הנציג העביר את השיחה לגנרל המצרי מוחמד פואד אל-דיגאווי,{{הערה|הוא הקצין שעמד בראש בית הדין הצבאי ששפט את [[נידוני קהיר]].}}, מושל הרצועה, שביקש למסור את כניעתו. אמנם כוחות מצריים בודדים המשיכו להילחם עוד מספר שעות, אך עד הבוקר של שבת, 3 בנובמבר, פסקה הלחימה.
 
כוחות מקומיים של [[הגנה מרחבית]] מאזור [[יד מרדכי]], ביחד עם יחידות [[משמר הגבול]], נשלחו אל הרצועה כדי לסייע בהחזקתה לכוחות המעטים שכבשו אותה. אחדים מאנשי מג"ב עסקו ב[[ביזה]] של רכוש ערבי, כמו גם חברי קיבוצים ששמו ידם על ציוד חקלאי. ראש הממשלה בן-גוריון נפגש עם מזכירי הקיבוצים ודרש מהם להחזיר את כל הציוד שנבזז, ותבע מהצבא להציב יחידות שמירה כדי למנוע את המשך הביזה.
|יישור=שמאל
|תצוגה=ממוזער
|כיתוב=הפגנה ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]] כנגד האו"ם, פברואר 1957
|התחלה=3
|סוף=
הצבא המצרי אמנם הובס בקרבות, אך מבחינה מדינית יצאה מצרים מחוזקת. בנוסף לקבלת בעלות על תעלת סואץ, שמרה מצרים על שליטתה בחצי האי סיני, ובכך יכלה להציג עמידה איתנה כנגד מתקפה של שתי מעצמות וישראל (ועל כן ידועה המלחמה בעולם הערבי כ"המתקפה המשולשת"). מעמדו של גמאל עבד אל-נאצר התקבע כמנהיג חשוב של מדינות [[העולם השלישי]], ומצרים זכתה בעמדת הנהגה מרכזית בעולם הערבי, המוסלמי, והאפריקאי.
 
ישראל זכתה במספר הישגים משמעותיים: חופש השייט ב[[מפרץ אילת]] הובטח בהחלטה של האו"ם; הוסר האיום מצד הצבא המצרי והמסתננים, וכל גבולות המדינה למעט הגבול הסורי שקטו למשך מספר שנים; מעמדה הצבאי של ישראל התחזק מאד בעיני מדינות העולם, עובדה שהייתה לה אף משמעות כלכלית, בכך שמדינות מתפתחות רבות החלו לרכוש מישראל טכנולוגיה צבאית וייעוץ בנושאים ביטחוניים וחקלאיים.
 
מנגד, מטרות אסטרטגיות ארוכות טווח שיוחסו לישראל כגון החלשתו ואף הפלת משטרו של עבד אל-נאצר, כפיית תחילת תהליך שלום עם מצרים ופתיחת תעלת סואץ לשיט ישראלי - לא הושגו.
לאחר מלחמת סיני זכו מספר חיילים בעיטורים שונים על חלקם ופועלם במלחמה:
 
'''עיטור הגבורה''': 4 חיילים.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.idf.il/אתרים/בעוז-רוחם/מלחמת-סיני/מלחמת-סיני-עיטור-הגבורה/|הכותב=|כותרת=מלחמת סיני: עיטור הגבורה|אתר=צה"ל|תאריך=}}}}.
 
'''עיטור העוז''': 21 חיילים.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.idf.il/אתרים/בעוז-רוחם/מלחמת-סיני/מלחמת-סיני-עיטור-העוז/|הכותב=|כותרת=מלחמת סיני: עיטור העוז|אתר=צה"ל|תאריך=}}}}.
 
'''עיטור המופת''': 3 חיילים.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.idf.il/אתרים/בעוז-רוחם/מלחמת-סיני/מלחמת-סיני-עיטור-המופת/|הכותב=|כותרת=מלחמת סיני: עיטור המופת|אתר=צה"ל|תאריך=}}}}.
 
===היחס למלחמה בישראל===
מבצע סיני התקבל ב[[קונצנזוס]] בציבור הישראלי מימין ומשמאל, מ[[תנועת החרות]] ועד [[מפ"ם]], למעט השוליים השמאליים שעמדתם יוצגה בכנסת על ידי [[מק"י]]. מחוץ ל[[הכנסת|כנסת]] היה [[אורי אבנרי]] היחיד שהביע ביקורת על חבירתה של ישראל לבריטניה וצרפת, ה[[קולוניאליזם|קולוניאליסטיות]] לדבריו, בשבועונו "[[העולם הזה]]", אך גם הוא תרם חלקו לאווירה הכללית של תמיכה במלחמה זו באמצעות שתי סדרות של כתבות, האחת - "האפוס של טיראן" - על מסעה של חטיבה 9 לשארם א-שייח', והשנייה - "נופלים ההולכים ראשונה" - על חללי צה"ל שנפלו בקרב.
 
[[קובץ:The Sinai War Generals.jpg|שמאל|ממוזער|400px|מימין לשמאל: מפקד חיל האוויר [[דן טולקובסקי]], מפקד פיקוד הדרום [[אסף שמחוני]], [[משה קשתי]], ו[[חיים לסקוב]]]]
 
==מפקדי צה"ל במלחמת סיני==
 
==לקריאה נוספת==
 
* [[מרדכי בר-און]], '''אתגר ותגרה: הדרך למבצע קדש 1956''', הוצאת המרכז למורשת בן-גוריון, קריית [[שדה בוקר]], 1991.{{הערה|1=ביקורת: {{עיונים בתקומת ישראל|[[מאיר אביזוהר]]|בן-גוריון ודיין: שתי גישות בדרך למבצע אחד|2|books|כרך 2, 1992, עמ' 489-483}}}}
* מרדכי בר-און, '''שערי עזה – מדיניות הביטחון והחוץ של מדינת ישראל, 1957-1955''', הוצאת [[עם עובד]] 1992.
* שאול ברטל, '''הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1956-1949''', ירושלים, [[הוצאת כרמל]], 2009.{{הערה|1=ביקורת: {{מערכות|אורי שטנדל|ההלם והתגובה|4/112474|{{כ}}432, אוגוסט 2010, עמ' 77-76}}}}
* [[מאיר פעיל]], '''מלחמות ישראל: מבצע קדש''', הוצאת מקסם, 1998
* [[משה גבעתי (היסטוריון)|משה גבעתי]], '''בדרך המדבר והאש – תולדות גדוד 9''', תל אביב: הוצאת [[מערכות]]; [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], תשנ"ד-1994, עמ' 332-317317–332.
* חגי גולן ושאול שי (עורכים), '''ברעום המנועים : 50 שנה למלחמת סיני''', משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006.
* [[מוטי גולני]], '''תהיה מלחמה בקיץ - ישראל בדרך אל מלחמת סיני 1956-1955''', [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]], 1997.{{הערה|ביקורת על הספר: {{קתדרה|[[מרדכי בר-און]]|מלחמה יזומה?|90.7|90, דצמבר 1998, עמ' 166-150}} }} גולני הוא החוקר הראשון שביסס את מחקריו על מסמכי צה"ל, לאחר שהותרו לעיון.
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Suez Crisis|שם ויקישיתוף=מלחמת סיני}}
* [http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/kadesh.htm מבצע קדש], באתר [[הכנסת]]
* [http://www.amalnet.k12.il/meida/history2/site_map/bit.htm מבצע קדש], מדינה בצמיחה - ישראל בשנים 1970-19481948–1970, באתר עמלנט
* {{PDF}} {{אוניברסיטת חיפה|[[מוטי גולני]]|מלחמת סיני – 1956: היבטים צבאיים ומדיניים|227674|אוניברסיטת חיפה, 1992}} - עבודת דוקטורט
* [http://www.202.org.il/Pages/kadesh/kadesh.php מלחמת סיני - מבצע קדש], באתר [[הצנחנים]]
* [http://www.gvura.org/?l=he&c=1006 מבצע קדש], ב"אתר הגבורה" (רשימת מקבלי העיטורים והצל"שים)
* [http://www.archives.mod.gov.il/Exhib/kadesh/Pages/default.aspx מבצע קדש] באתר [[ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון]]
* {{עיונים בתקומת ישראל|משה שמש|מבצע קדש ומערכת סואץ: הרקע הפוליטי במזרח התיכון 1956-19491949–1956|4|shemesh|כרך 4, 1994, עמ' 116-66}}
* {{עיונים בתקומת ישראל|[[מוטי גולני]]|דיין מוביל למלחמה: מקומו של הרמטכ"ל בהחלטת ממשלת ישראל לצאת למלחמה באוקטובר 1956|4|golani|כרך 4, 1994, עמ' 135-117}}
* [[אלי אשד]], [http://www.notes.co.il/eshed/24994.asp "הקרב במעבר המיתלה"], 10 בנובמבר 2006; [http://www.notes.co.il/eshed/24995.asp "גיבורי הספרות במבצע סיני"], 11 בנובמבר 2006; בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד" באתר רשימות