ל"ו צדיקים – הבדלי גרסאות

הרעיון של צדיקים שקיומם מאפשר באופן רוחני את המשך קיומו של מקום מסוים נמצא כבר בסיפור התנ"כי על [[הפיכת סדום ועמורה]], שבו אברהם מבקש להציל את סדום אם יהיה בה מספר מסוים של צדיקים. הרעיון חוזר בספר [[משלי]] ({{תנ"ך|משלי|י, |כה}}), באמירה "צדיק יסוד עולם". ב[[תלמוד]] מוזכרים בהקשרים שונים 30 צדיקים ו-45 צדיקים.

קיומם של 36 צדיקים מוזכר לראשונה בדברי ה[[אמורא]] [[אביי]]: {{ציטוטון|לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר "אשרי כל חוכי לו" - לו ב[[גימטריא]] תלתין ושיתא"|[[מסכת {{בבלי|סנהדרין]], |צז, |ב}}}}, שתרגומם: "אין בעולם פחות משלושים וששה צדיקים, המקבלים פני השכינה בכל דור, שנאמר: 'אשרֵי כל חוֹכֵי לוֹ' (ישעיה ל' יח) - לו בגימטריה הם 36".

חוקרים אחרים לעומתו סבורים כי מדובר בהתפתחות יהודית פנימית של הרעיון. לדבריהם אביי אינו מתייחס, לפחות לא ישירות, לצדיקים שעליהם עומד העולם (בדומה למיתוס האסטרולוגי), אלא לצדיקים שרואים פני השכינה, המשמש כתחליף לעבודת ה[[קורבן (יהדות)|קרבנות]] לאחר חורבן [[בית המקדש]]. מושג זה של הקבלת פני השכינה מקורו בבית מדרשם של התנאים, בחוגיהם של יורדי ה[[מעשה מרכבה|מרכבה]] כ[[רבי שמעון בר יוחאי]] וחבריו, שם מצוי גם המושג "בני עליה",{{הערה|{{בבלי|סוכה |מה, |ב}} - אמר רבי שמעון בר יוחאי ראיתי בני עליה והם מועטים}} מושג הקרוב רעיונית לצדיקים המקבלים פני שכינה.{{הערה|ראו משה בר, חכמי המשנה והתלמוד, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"א, למקורותיו של המספר ל"ו צדיקים - מבית מדרשו של אביי (עמוד 40 והלאה).}}