כבל תקשורת תת-ימי – הבדלי גרסאות

כשהחומר המדובר, שהוא [[לטקס]] טבעי אשר נקרא גוטה-פרצ'ה, הופיע לראשונה באנגליה בשנת 1843, [[מייקל פאראדיי|פאראדיי]] ואחרים ציינו שהוא [[בידוד חשמלי|מבדד חשמלי]] טוב שניתן להשתמש בו לבידוד כבלים. בגרמניה, [[ארנסט ורנר פון סימנס|סימנס]] השתמש בו בכדיכדי לבדד כבלי טלגרף תת-קרקעיים אשר חיברו בין ברלין ופרנקפורט.

בתחילת ספטמבר, הכבל חדל לעבוד. הציבור הרחב החשיב את הטלגרפיה הימית ככישלון טכנולוגי, דעה שהתעצמה בשנת 1860, כאשר קרס הכבל תת-ימי שהונח על ידי הממשלה הבריטית בים האדום כדי לחבר את הודו. הכשלונות הללו הובילו להקמתה של הועדההוועדה המשותפת לבחינת הטלגרפיה התת-ימית, כשמסקנות מהדו"ח של הוועדה המשותפת בשנת 1863 הנחו את פיתוח הכבלים עבור הנסיונותהניסיונות הבאים.

== הועדההוועדה המשותפת לבחינת הטלגרפיה התת-ימית ==

בשנת 1859, חברה חברת הטלגרף האטלנטי לממשלה הבריטית בהקמת ועדה משותפת שמטרתה הייתה לבחון את הסוגיה של טלגרפיה ימית. הועדההוועדה שמה בראש מעיינותיה לפתח את הבסיס הטכנולוגי שישמש את הניסיונות הבאים על ידי חקירת הכשלונות של ניסיונות העבר.

בין הממצאים של הועדההוועדה, נטען שהאשמה בנוגע לכישלונות של 1858 הינה על וייטהאוס, כשטענה שהשיטות שלו אינן מדעיות מספיק (כשבין היתר, הוא החשיב את סוגיית הטלגרפיה הימית כבעיית [[סילומיות]]{{הערה|שם=הערה מספר 20180721223038:0}}), כשמצד שני היא ציינה לטובה את עבודתו של תומסון כהוכחה לאופן שבו מדע יכול לתרום להצלחתה של הטלגרפיה הימית.

הדו"ח של הועדההוועדה המשותפת המריץ עבודה מדעית בתחום, ובמיוחד את הקמתה של הועדההוועדה הבריטית לסטנדרטים חשמליים, בהנהגת [[ויליאם תומסון|תומסון]], [[ג'יימס קלרק מקסוול|מקסוול]] [[פלימינג ג'נקין|וג'נקין]], שפיתחה, בין היתר, את היחידות החשמליים ([[אוהם]], [[וולט]] ו[[אמפר]]), שעדיין בשימוש כיום.