|
|
|
באירופה, אחרי [[מלחמת העולם השנייה]] אוזנה הזכות להגדרה עצמית באמצעות הקמת ארגונים לשיתוף פעולה בינלאומי. החשוב שבהם הוא [[האיחוד האירופי]] שמאפשר מעבר חופשי של אנשים וסחורות בין המדינות החברות בו, וכן מסגרת חוקתית משותפת למדינות החברות. כל זאת, תוך כדי שמירת עצמאותה של כל מדינה חברה. המבנה הזה החזיק מעמד שנים רבות, אולם לאחרונה הוא עומד בפני אתגרים מסובכים: [[הגירה]] מסיבית ממדינות אפריקה ואסיה שמשנה את הרכב האוכלוסייה בחלק מהמדינות וכמו כן תופעת ה[[גלובליזציה]], כלומר פיתוח אמצעי תחבורה ותקשורת מהירים שיוצרים קהילות בינלאומיות ותאגידים מסחריים בינלאומיים שנוגסים בכוחן של מדינות הלאום והארגונים הבינלאומיים שהקימו.
[[ציונות|התנועה הציונית]] העמידה, עם הקמתה, במרכז מטרותיה את זכות ההגדרה העצמית לעם היהודי, אולם לא בטריטוריות שבהן יושבים [[יהודים]], אלא ב[[ארץ ישראל]], שבה היו היהודים מיעוט,. זאת בהסתמך על הזכות ההיסטורית של היהודים על ארץ ישראל, כמוצהרכפי שנטען ב[[מגילת העצמאות]]. גרסה זו של זכות ההגדרה העצמית הופכת את התנועה הציונית לחריגה בין התנועות הלאומיות שקמו ב[[אירופה]] בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. דרישת התנועה הציונית זכתה להכרה בינלאומית ב[[הצהרת בלפור]] ששימשה בסיס ל[[המנדט הבריטי|מנדט הבריטי]] על [[פלשתינה-א"י]]ארץ-ישראל. התנועה הציונית שאפה בכל שנות פעילותה ליצירת רוב יהודי בארץ ישראל באמצעות [[עלייה]]עליית שליהודים יהודיםאליה. תביעת התנועה הציונית להגדרה עצמית ושאיפתה לרוב יהודי בארץ התנגשו עם דרישת [[ערבייהערבים ארץ ישראל]]הפלסטיניים להגדרה עצמית באותה הטריטוריהטריטוריה וזאת לאחר שכבר ב-1922 [[עבר הירדן המזרחי]] הופרד משטח [[המנדט הבריטי]] והיה לשטח בו זכו להגדרה עצמית אותם מערביי ארץ ישראל שהתגוררו בוממש. התנגשות זו יושבה באמצעות [[החלטת החלוקה]] של האו"ם מ-1947 בה נחלקה ארץ ישראל בשנית ל[[מדינה יהודית]] ומדינה ערבית. היהודים קבלויצרה את התכנית והערבים דחו אותה ופתחו ב[[מלחמת תש"ח]] על מנת לסכל את הקמת המדינה היהודית. [[הסכסוך הישראלי-פלסטיני]] הוא השם הנפוץ לסרבנות הערבית לפשרה והתוקפנות שמתלווה אליה.
==ראו גם==
|
