ישראל קסטנר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
←‏פסק הדין בערעור: כמאה מקרובי משפחתו לא הועלו לרכבת ונספו
שורה 165:
ב-[[17 בינואר]] [[1958]], עשרה חודשים לאחר רציחתו של קסטנר, טיהר אותו בית המשפט העליון, ברוב דעות, של שלושה נגד שניים, מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהודי הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים, אולם קבע כי קסטנר אכן סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. גרינוולד הורשע ונדון לשנה [[מאסר על תנאי]].{{הערה|1=[http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=410 ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד, פ"ד יב 2017], ניתן ב-17 בינואר 1958.}}
 
פסק דינו של השופט ד"ר [[שמעון אגרנט]] השתרע על פני 194 עמודים והיה מקובל על הנשיא יצחק אולשן ועל ממלא מקומו השופט [[שניאור זלמן חשין]]. לעומתם, השופטים ד"ר [[משה זילברג]] ו[[דוד גויטיין]] הציגו שתי דעות מיעוט. דעת הרוב אמנם לא חלקה על העובדות שהוכחו בבית המשפט המחוזי, אך היא ניתחה אותן אחרת מהשופט הלוי וחלקה עליו בשאלה העקרונית לגבי מניעיו של קסטנר במשא ומתן עם הנאצים. השופט אגרנט פסק כי "קסטנר המשיך עד הסוף במטרה יחידה - למלט את המספר הגדול ביותר של יהודים, שניתן היה להציל בנסיבות הזמן והמקום"; וכי "רכבת המיוחסים הייתה רק תוצאת לוואי של המשא ומתן הזה".
אגרנט קבע גם שאין מקום לטרוניה על כך שקסטנר כלל במשלוח את אמו ואשתו וציין כי לעומת זאת כמאה מקרובי משפחתו לא הועלו לרכבת ולכן נספו.{{הערה|תום שגב, '''המיליון השביעי''', ה, 4, עמ' 289.}}
עם זאת, אגרנט הוסיף: "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט". רוצה לומר, עדיין יש מקום לדיון מוסרי בפעילותו; אולם בניגוד לדעת השופט הלוי במחוזי - לא סבר אגרנט שיש לעסוק בפרשה החורגת מהסוגיה המשפטית גרידא, האם מלכיאל גרינוולד הצליח לשכנע "אמת דיברתי". לפיכך פסק אגרנט כי גרינוולד לא הוכיח דיי הצורך את ההאשמות נגד קסטנר, לבד מההאשמה של הצלת נאצי לאחר השואה. על האשמה זו חמשת השופטים הסכימו פה אחד להשאיר את הקביעה כי "קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי את קורט בכר מהעונש שציפה לו בנירנברג" (עונש מוות),{{הערה|שם=Halevi|1=[http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=409 ת"פ (י-ם) 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד], ניתן ב-22 במאי 1955.}} ובכך הוכיח המשיב את [[הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע|הגנת "אמת דיברתי"]], בניגוד להצהרתו של קסטנר בבית המשפט המחוזי.
 
הנשיא יצחק אולשן לא רק הסכים עם מסקנותיו של אגרנט, אלא אף ביקר בחריפות את הדרך בה ניהל השופט הלוי את המשפט. הוא קבע כי מכמה בחינות התנהל המשפט שלא בהתאם לכללי הפרוצדורה המקובלות. לטענתו, השופט הלוי קיבל עדויות בלתי רלוונטיות וכן התיר ניהול "חקירות ממושכות לאין קץ בנוגע לדברים של מה בכך". אולשן ביקר אף את החלק המוגזם שנטל הלוי בחקירת שתי וערב של רוב העדים. עם זאת ציין בפסק דינו כי "בית המשפט לא בא לתת תעודת יושר לקסטנר, או תעודת אישור להערכת פועלו... ועדה חוקרת ציבורית - בפניה יכול היה קסטנר להתגונן כצד ולא כעד סתם - הייתה יותר מתאימה בשביל לדון בכל אלה. ובנידון זה תמים דעים אני עם עו"ד תמיר בא כח המשיב שהציע זאת באחד השלבים במהלך המשפט בערכאה הראשונה".{{הערה|1=מתוך פסק הדין של נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק אולשן.}}