הקברים של אטואן – הבדלי גרסאות

באפילוג שכתבה לה-גווין להוצאה המחודשת של הספר ב-2001, ציינה כי מלכתחילה בעת שכתבה את 'הקוסם מארץ ים', שקודם כרונולוגית ועלילתית לעלילת הקברים של אטואן, לא התכוונה לכתוב לו ספר המשך או סדרה - זאת על אף שהספר כולל רמזים על עתידו של גד הקוסם, ובכללם מוזכר גם הסיפור כיצד קיבל גד את מחצית הטבעת של ארת' אקבה משני אנשים זקנים שחיו לבדם על אי בודד בלב ים, אליו הגיעההגיע במסעו - ונרמז כי את סיפורה השלם של הטבעת למד מאוחר יותר במסעו לקברים של אטואן. לדבריה, ההשראה לספר באה לה מטיול משפחתי לדרום-מזרח [[אורגון]] שם נחשפה לנוף המדברי שהשפיע עליה.

בעוד שבספרה הראשון רודף גד אחר הכוח, עד כדי כך שגאוותו וכוחו מכשילים אותו - על טנר הכוח דווקא נכפה. היא אמנם העניקה לטנר בסיפרהבספרה שליטה על בני אדם ותפקיד נישא, אולם הותירה את הדמות במסגרת שבה מרחב הבחירה שלה מוגבל ביותר, והיא כמעט כלואה בתפקידה, בדומה למצבן של נשים בכלל בחברה - וכחלקכחלק מתפיסת עולםעולמה על פיה תפקיד הפנטזיה הוא בין היתר לשקף את המציאות. הכוחות הקדומים, חסרי השם, שטהר נדרשת לשרת מוצגים ככוחות מסתוריים, מאיימים ועם זאת בילתיבלתי-פעילים - בקריאה לאחור, כ-40 שנה לאחר כתיבת הספר, ציינה לה-גווין כי דימויים אלו מתחברים לתפיסה הפטריאכלית של מהות האישה, וציינה כי הריסתם בסוף הספר מייצגת אולי את רצונה בהריסת סדר חברתי זה.

לדבריה רבים הצביעו על כך שטנר אינה יכולה להשתחרר מכלאה עד שהיא חוברת לקוסם גד שהופך לאסיר שלה, כהוכחה לכך שנשים תלויות בגברים על מנת להגשים את ייעודן. לדבריה, על אף שייתכן והוגות פמיניסטיות היו מעדיפות שדמותה של טנר תשחרר עצמה בלא צורך בקוסם הגבר, היא התקשתה לדמיין עלילה שכזו - משום ש'ליבהלבה אמר לה שאף אחד מהמגדרים לא יוכל להרחיק לכת בלא האחר', ושהמסע המשותף של הדמויות הוא גם מסע לגילוי רגש האמון והיכולת להשעןלהישען על האחר.