האירוסין והנישואין בזמן המשנה והתלמוד – הבדלי גרסאות

[[תמונהקובץ:V06p505001 Chuppah.jpg|שמאל|ממוזער|250px]]

בזמן התלמוד מקובל היה לקיים שידוכים בין שני הצדדים לפני הקידושין (כבזמננו), ולרוב העניין התנהל בין החתן לאבי הכלה. מי שלא קיים שידוכין נחשב לפורץ גדר, ולפי המקובל ב[[ישיבת סורא]], [[רב (אמורא)|רב]] ששימש כראש הישיבה אף היה [[מכת מרדות|מלקה]] את מי שהיה מקדש אישה ללא שידוכין.

לעומת זאת, לפי גרסת חכמי [[ישיבת נהרדעא]], רב הלקה רק מי שקידש אישה על ידי הקניין השלישי מדרכי הקניינים - ב[[ביאה]], ללא שידוכים (ולפי דעה אחרת - אפילו עם שידוכים), מכיוון שהדבר נחשב כפריצות.{{הערה|{{בבלי|קידושין|יב|ב}}.}}.

ברוב תפוצות ישראל היה נהוג שלא להתייחד בין האירוסין לנישואין, מכיוון שהחתן אסור [[ביאה|לבוא]] על כלתו בזמן זה, לפני שנכנס לחופה ובירך את ברכות החופה, שכן "כלה בלא ברכה אסורה על בעלה כ[[נדה]]". לעומת זאת, במחוז יהודה, נהוג היה לייחד את הכלה והחתן יחד{{הערה|שם=יהודה|ראהראו {{בבלי|כתובות|יב|א}}.}}, במטרה לגרום להם להתקרב זה אל זה, ואולי גם לגרום לה לקיים [[יחסי אישות (יהדות)|יחסי אישות]] לפני הנישואין הרשמיים, אם כי לפני כן קיימו את כל ההלכות הנדרשות להיתר יחסי אישות, ובירכו את ברכת הנישואין לפני המפגש הראשון. הסיבה לשוני במנהגים מוסבר על ידי הרב [[מנחם המאירי|המאירי]] בכך, שבמחוז זה הייתה גזירה קשה מהמלך{{הערה|ראהראו {{בבלי|כתובות|ג|ב}}.}}, שכל [[בתולה]] הנשאת עליה להבעל קודם ל[[הגמון]], ובכך שהם ייחדו את החתן ואת הכלה לפני הנישואין, הם גרמו לשני דברים: היחסים הראשונים המשפיעים על הכלה{{הערה|על פי מאמר חז"ל שאשה דומה לכלי שאינו גמור, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.}} יהיו עם החתן, ובנוסף, ההגמון שישמע שאינה בתולה, יעזוב אותה לנפשה.

לאחר השידוכין, כאשר החליטו בני הזוג סופית כי ברצונם להתחתן יחד, היה הנוהג לערוך סעודת אירוסין. לאחר הסעודה או במהלכה, קידש החתן את הכלה. מקרה נדיר נרשם, בו הייתה מריבה בין אבי הכלה לאמה למי לקדש את הבת, אם לקרובה או לקרובו, אם הכלה ניצחה בדיון והוחלט להשיאה לקרובה, אך במהלך הסעודה, בא לפתע קרוב האב, קרא לכלה לעליית הגג, וקידשה. במקרה כזה, קבעו ראשי [[ישיבת פומבדיתא]] [[אביי]] ו[[רבא]], אין הכלה מקודשת, שכן למרותאף על פי שהאב רצה לקדש את הכלה לקרובו, הרי כאשר הוא אמר שמסכים הוא לקדש אותה לקרובה - הוא לא יחזור בו שכן {{ציטוטון|שארית ישראל לא יעשה עוולה ולא ידבר כזב}}{{הערה|{{בבלי|קידושין|מה|ב}}.}}.

תקופה לאחר האירוסין, נהוג היה לעשות סעודת סבלונות. היו עורכים סעודה עשירה ומכובדת בבית הכלה. במהלך הסעודה היה החתן מגיע, ונותן לכלה מתנות וכלים יפים{{הערה|רש"י ב{{בבלי|פסחים|מט|א}}.}} ויקרים, כשחלקם הם מתנות לכלה בזמן שהותה בבית הוריה, וחלקם מיועדים שתביא אותם לביתה לאחר הנישואין. במקרה והנישואין התבטלו והחתן גירש את אשתו, ההלכה היא שהיא חייבת להחזיר לו את כל המתנות, שכן הוא הביא לה אותם רק כדי שתביא אותם לביתו לאחר נישואיה, ולא במתנה גמורה. לעומת זאת, מתנות העשויות לשימוש חד פעמי או כאלו המתבלות לאחר שימוש בזמן מסוים ועשויות היו להתבלות עד זמן החתונה, אין היא חייבת להחזיר לו, שכן יודע היה שהמתנות יתבלו, ועל דעת כן נתן לה אותם.

זמן הנישואין היה לעיתים שנים מספר לאחר האירוסין, כך למשל מסופר אודות [[רב יוסף בריה דרבא|רב יוסף]] בנו של [[רבא]]: כאשר התארס עם בת זוגו, סוכם בין הצדדים כי ילך ללמוד מיד אחר האירוסין בבית מדרשו של [[רב יוסף]] שש שנים. לאחר שלוש שנים הוא החליט לחזור לעירו בערב יום הכיפורים, כדי לראות את אשתו (האירוסין הוא כינוי ל[[קידושין]] שנערכו בנפרד מה[[נישואין]]), אך אביו רבא, יצא מולו בכלי זין, כיוצא למלחמה, והביע את תרעומתו הרבה על מעשה זה, שמראה כי אינו שקוע דיו בלימוד התורה, עד שזכר מאשתו. המריבה נמשכה, עד ששניהם לא הספיקו לאכול את ה[[סעודה מפסקת|סעודה המפסקת]] לפני [[יום הכיפורים]]{{הערה|{{בבלי|כתובות|סג|א}}.}}. אודות חכמים אחרים מסופר כי הלכו ללמוד שתיםשתיים עשרה שנים לפני הנישואין{{הערה|{{בבלי|כתובות|סב|ב}}.}}.

לאחר שהוחלט לקיים את הנישואין, היו מסכמים החתן והכלה על זמן הנישואין הסופי. על הנישואין להיערך בהסכמה מליאה של הכלה או אביה - אם היא [[קטנה (הלכה)|קטנה]], ואם לא - אין להם כל תוקף.

אם החליטו הצדדים להפרדלהיפרד והאשהוהאישה תבעה מהבעל גט או שמתה, נחלקו חכמים אם עליה להחזיר את טבעת הקידושין לחתן, כלומר את ההפרש שבין שווי [[פרוטה (מטבע עתיק)|פרוטה]] לשווי הטבעת, לבעל, שכן ייתכן שהוא הביא לה את הטבעת רק על מנת שתנשאשתינשא עמו ותשתמש בה בעודה נשואה עמו. לפי [[רבי יהודה הנשיא]] ורבו [[רבי מאיר]], "קידושין לטיבועין נתנו", כלומר אדם נותן את טבעת הקידושין לאשתו בלי חשבון שהיא תבוא עם הטבעת לבית בעלה לאחר הנישואין, ולכן גם אם נפרדו לפני הנישואין אין עליה להחזיר את הטבעת, לעומת זאת סבורים [[רבי נתן]] ו[[רבי יהודה]] כי "קידושין לאו לטיבועין ניתנו" ועליה להחזיר את הטבעת, ו[[רבי יוסי]] קובע כי הדבר ספק, ולכן עליהם לחלוק בכסף, ולקזז ממנו את דמי ה[[כתובה]] שחייב להביא לה{{הערה|{{בבלי|בבא בתרא|קמה|א}}.}}. כמובן שבמקרהבמקרה שהבעל אשם אין בידו לתבוע את טבעת הקידושין מהאשהמהאישה.

בעניין הריקוד שנהגו לרקוד לפני הכלה כשליוו אותה לחופה ישנה מחלוקת בתלמוד:

החתן היה מניח על ראשו עטרה של [[הדס]] או של [[ורד]]. הכלה ענדה בראשה עטרה של [[זהב]] בה הייתה מצוירת [[ירושלים של זהב (אגדה)|ירושלים של זהב]], עליה היה החתן מניח טלית צבעונית.

לאחר עליית [[אספסיאנוס]] על [[ירושלים]], אסרו [[חז"ל]] את עטרות החתנים בכלל ואת עטרות הכלות כשהן עשויות מדברים יקרים, והביאו ראיה לכך מה[[תנ"ך|כתובים]] "נפלה עטרת ראשנו" ([[{{תנ"ך|איכה]] |ה, |טז}}) ו"הסיר מצנפת והרים העטרה" ([[ספר יחזקאל{{תנ"ך|יחזקאל]] |כא, |לא}}), כיוון שהוסרה המצנפת מראשו של [[כהן גדול]] בחורבן - יש להרים את העטרה מראשיהם של החתנים.

ב[[תקופת המשנה]], השושבינים היו חברי החתן או הכלה, המלווים אותם לחופה והשמחים אתם בסעודתם. השושבינים היו שולחים מתנות לחתן ביום החופה, והוא בתורו היה שולח מתנות שוות ערך כשחבר אחר מן השושבינים מתחתן. דבר זה, הנקרא '''שושבינות''', נחשב כ[[הלוואה]] וכהתחייבות ממונית לכל דבר.{{הערה|משנה, בבא בתרא ט,ד.}} .

הנישואין עצמם התבטאו בחדר ה[[חופה]], שנהוג היה לעשותו לאחר סעודת הנישואין. החתן והכלה היו נכנסים לחדר, כשהששובינים בודקים את שניהם מחוץ לחדר ושושביני הכלה משגיחים על החתן שלא יכניס עמו מטלית ללא דם, כדי לטעון שלא הייתה בתולה בשעת הנישואין וסכום הכתובה הוא רק מאה [[זוז]], ואילו שושביני החתן בדקו שאין הכלה מכנסת לחדר מטלית עם [[דם]], כדי לטעון שהיא [[בתולה]] למרותאף על פי שייתכן ואיננה כזו{{הערה|שם=יהודה}}.