אשר אוד – הבדלי גרסאות

'''אשר אוד''' ([[1928]] - [[29 באוגוסט]] [[2016]]), היה [[ניצול שואה]] שפעל להנצחת ושימור זיכרון [[השואה]] ב[[ישראל]] בקרב תלמידים, מורים, אנשי כוחות הביטחון, מבקרים מחוץ-לארץ ואחרים. כ- 20 שנה, אוד היה עד מלווה במסעות למחנות ההשמדה בפולין ומרצה בבית הספר ללימודי השואה של [[יד ושם]]. במקביל, אוד פעל למען הגמלאים ניצולי שואה בישראל. על מפעל חייו, הוענקו לו, בין היתר, התואר [[יקיר ירושלים]] ו[[פרסי יד ושם למפעלים חינוכיים|פרס "מפעל חיים"]] מ"יד ושם".

אוד נולד בשנת 1928 למשפחה מסורתית בעיר [[זדונסקה וולה]] בפולין, בשם אנשל שרצקי. העיר מנתה אז כ- 32,000 איש, מהם כ- 12,000 יהודים. אביו שמואל-הירש שרצקי היה חייט ואמו יוכבד סייעה לו בתפירה. לאוד היו שני אחים, האח הבכור ברל ואח צעיר ממנו גבריאל.

עם פלישת הפתע של הצבא הגרמני לפולין, הופצצה העיר זדונסקה וולה ובעקבותיה, כעבור שבוע, הגיעו הגרמנים. בחודשים מרס - מאי 1940, היהודים אולצו להתרכז בגטו.{{הערה| zdunskawola.co.il אתר של עמותת יוצאי זדונסקה וולה בישראל}}אביו של אוד נשלח ל[[מחנה ההשמדה חלמנו]] שבו רצחו אותו וכ- 320,000 יהודים נוספים. אמו ואחיו גבריאל נרצחו באחת "[[האקציות]]" שערכו הגרמנים בגטו. אוד שהיה אתם הופרד מהם ב"[[סלקציה"]] וצורף לקבוצת עבודה וכך שרד את "האקציה". ברל האח הבכור הועלה לקרון בקר דחוס במגורשים ועקבותיו נעלמו. אוד נשאר לבד ללא משפחה. הוא היה אז בן 11 שנה{{ש}}. באוגוסט 1942, כשחוסל הגטו בזדונסקה וולה, נשלח אוד ל[[גטו לודז']] ,שם הצליח לשרוד כשנתיים בתנאים נוראיים. בגטו חלה ב[[טיפוס הבהרות]] וקיצו היה קרוב ובכל-זאת הצליח לשרוד.{{הערה|ראהראו הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש''', פרק '''גטו לודז': מלחמת קיום מיום יום''', עמודים 28 - 34 }} כשחוסל גטו לודז' הועבר אוד למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. למזלו, פגש אותו שם אחיו ברל שהגיע לאושוויץ ב-1942 וזכה במעמד מכובד בעיני חבריו למחנה מכיוון שהצליח לשרוד זמן ממושך. ברל דאג לאוד והבריח אליו אוכל באמצעות חברים שלו וכן, עזר לו להתחמק - פעמיים - ולהסתתר כאשר הגרמנים רוקנו את הבלוק של אוד, שבו נדחסו 1,200 ילדים בכל פעם, ושלחו אותם לתאי הגזים ולמשרפות.{{הערה|ראהראו הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש''', פרק '''מחנה אושוויץ בירקנאו: אחי שומר עלי''', עמודים 35 - 43 }} בסוף שנת 1944 נשמעו באושוויץ התותחים הסוביטיים. הגרמנים שהיו מעוניינים להמשיך לנצל את כח העבודה של אלה שנותרו באושוויץ, הצעידו כ- 58,000 אסירים ל[[מחנה הריכוז מאוטהאוזן]] באוסטריה. צעדה איומה זו, של שלדי אדם מהלכים בחורף לבושי סחבות, בקור מקפיא וברגלים כושלות, כשכל מי שפיגר או נפל בדרך מתשישות נורה בו במקום, נודעה בכינוי [[צעדת המוות]] מאושוויץ-בירקנאו למאוטהאוזן, שאוד שצורף לצעדה זו היה בין המעטים שהגיעו למאוטהאוזן.{{הערה|ראהראו הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש, פרק '''אושוויץ - מאוטהאוזן: צעדת המוות''', עמודים 45 - 47}} מחנה הריכוז במאוטהאוזן היה מלא ביהודים שרובם גורשו מהונגריה; אוד סיפר שיהודים אלה דאגו אך ורק לעצמם ושהם השתלטו על מנות הלחם של הילדים. כשהתקרב הצבא הסובייטי, העבירו הגרמנים את היהודים ל[[מחנה ריכוז גונסקירכן]] באוסטריה. הרעב, המחלות המדבקות והתנאים הקשים הפילו חללים רבים. ב-4 במאי 1945, נעלמו הגרמנים שהיו במחנה והשאירו מאחוריהם את השערים של המחנה פתוחים.{{הערה|ראהראו הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש''', פרק '''מאוטהאוזען, אוסטריה: כמעט ויתור''', עמודים 49 -52 }}{{הערה|על מחנה הריכוז גונסקירכן ראהראו פרסום של יד ושם http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%20998.pdf}}

היו אלה חיילים אמריקניים שאספו את אוד וילדים אחרים ששוטטו בדרכים רעבים ותשושים לאחר שמחנה הריכוז בגונסקירכן ננטש על ידי הגרמנים ששמרו עליו. האמריקנים העבירו אותם למקום בשם הירשינג באוסטריה ודאגו להם לאוכל ולבוש. חיילי [[הבריגדה היהודית]] שחיפשו ואיתרו ניצולי שואה בארצות בהן שירתו במסגרת הצבא הבריטי, על מנת להביאם לארץ- ישראל, מצאו את אוד ומאות ילדים יהודיים אחרים והבריחו אותם במשאיות לאיטליה לעיר [[בארי (עיר)|בארי]] ומשם ברכבת לכפר סנטה מריה בדרום איטליה. לאחר שהות של ששה חודשים בסנטה מריה הפליגה קבוצה של 400 ילדים (שאוד השתייך אליה) לארץ-ישראל עם [[סרטיפיקט]]ים (אשרות הגירה) שקיבלו מהשלטונות הבריטיים.{{הערה|ראו הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש, פרק: השחרור, עדיין הרחק מן החופש...''', עמודים 53 -57}}

כניצול שואה שהגיע ארצה ללא הורים וללא משפחה, אוד נשלח ל[[מוסד הנוער החינוכי חקלאי על-שם מוסינזון]] ב[[מגדיאל]], שבו למד לימודים כלליים ועבד בחקלאות. כשסיים את לימודיו, הוא התגייס לשנת שירות ב"הגנה" ושירת כנוטר ב[[משטרת היישובים העבריים]] במסגרת משטרת המנדט הבריטי (כינו את הנוטרים האלה [["גפיר"|"גפירים"]]). כ"גפיר" שמר בלילות על היישובים היהודיים בגליל ובימים, ליווה שיירות וסילק מחסומים שהערבים שמו בכבישים. כשפרצה [[מלחמת העצמאות]], הצטרף לפלמ"ח ולחם בצפון. עם הכרזת המדינה גויס לצה"ל ולאחר זמן קצר השתחרר.{{הערה|ראהראו הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש, הפרקים: בשורות ההגנה; מתגייס, אבל לא חייל''', עמודים 66 - 80}}

בפברואר 1950, לאחר שחרורו מצה"ל, כדי להתפרנס החל אוד ללמוד מקצוע (מסגרות מכנית) במסגרת בית הספר של רשת [[אורט ישראל|אורט]]. בשנת 1957, כשסיים את לימודיו, התקבל לעבודה ב[[תע"ש|התעשייה הצבאית]] כפועל ייצור ונשאר לעבוד בה 40 שנה עד שפרש לגמלאות בהיותו בתפקיד הבכיר של מנהל כח אדם; באמצע, מילא תפקידים של מנהל ייצור, סגן מנהל מפעל, מנהל בטיחות ואיכות הסביבה, ומנהל בית הספר התעשייתי לילדי תיכון. לימים, נבחר להיות יושב-ראש של גמלאי תע"ש בירושלים.{{הערה|ראהראו הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש, הפרק: משפחת התעשייה הצבאית''', עמודים 93 -97}}

* יושב ראש הפורום של ארגוני [[ניצולי השואה]]. אוד היה בין היוזמים והמובילים את הפרויקט של [[עיריית ירושלים]] שנקרא "שנת מיצוי זכויות ניצולי השואה בירושלים" (2013/14).בפרויקט לקחו חלק 1400 מתנדבים שיצרו קשר עם 19,000 ניצולי השואה שהם תושבי ירושלים, ביקרו בבתיהם וסייעו לזכאים מהם להגיש תביעות לרשויות הרלוונטיות למיצוי זכויותיהם וליוו אותם עד לסיום הטיפול בבקשותיהם.{{הערה| http://www1.jerusalem.muni.il/jer_sys/muni/messages/item_news.asp?msg_id=19884&cat=0&sec_id=29 פרסום של עיריית ירושלים בתאריך 30/3/2014 שכותרתו '''עיר ברווחה: דואגים לניצולי שואה'''}}

* יושב ראש [[עמותת יש- ילדים ויתומים ניצולי שואה בישראל]] סניף ירושלים ואחר כך, ממלא-מקום יושב ראש ארצי של העמותה הזו.

במרס 1953 נשא אוד לאשה את חיה לבית אדלר, ילידת ירושלים. אמה, שרה לבית רוטר עלתה ארצה כחלוצה מהונגריה ביום בו פרצה מלחמת העולם השנייה. הזוג הצעיר השתקע בירושלים ונולדו להם שני בנים ובת,11 נכדים ונין אחד. חיה הייתה גננת וניהלה גן ילדים ממלכתי במרכז ירושלים.{{ש}} לימים, התגלה שברל שרד ושוחרר ממחנה עבודה על ידי הסובייטים. ברל חזר לפולין התחתן ונולדו להם שני ילדים, בן ובת. . אוד יצר קשר טלפוני עם אחיו והזמין אותו לבקר בישראל, והאחים נפגשו בשנת 1987. ברל לא גילה לילדיו כי יש לו אח בישראל וכי ביקר אותו בישראל; במקרה, התגלה לבן של ברל שלאביו יש משפחה בישראל. אוד שיכנע את אחיינו לעלות ארצה עם משפחתו. ברל ואשתו ביקרו מספר פעמים בישראל. ברל נפטר בשנת 2012.

* [http://www.2all.co.il/Web/Sites/zdunskawola/PAGE30.asp [[ארגון יוצאי זדונסקה וולה בישראל]] -עדויות וסיפורים אישיים]