המועדון היעקוביני – הבדלי גרסאות

כש[[שלטון הטרור]] החל, ניתן היה לזהות בתוך המועדון כמה גוונים. המתונים והפייסנים יחסית, כמו המזכיר אלכסיס תוריו, ז'וסף דלוניי ופבר ד'אגלנטין תמכו בדנטון, שניסה לרסן את ההפרזות; פופוליסטים כמו פייר-לואי בנטבול וניקולא מורה העדיפו את [[ז'אן-פול מארה]], שנרצח ביולי; וקנאים עוד מאלו היו תומכיו בתוך המועדון של נשיא אגודת ה[[קורדליירים]] הקטנה יותר, [[ז'אק-רנה אבר]], שתמך בהעצמת הטרור וברדיפת הדת הנוצרית. יעקובינים בכירים דוגמת ניקולא ביו-וארן וז'אן-מארי קולו-ד'ארבואה, גם אם לא נמנו לגמרי על ה[[אברטיסטים]], היו קרובים אליהם מאוד. בתווך ניצב רובספייר חסר-המעצורים אך המחושב, שהתנגד לטרור מופרז, וסביבו התלכדו ז'ורז' קוטון, [[לואי דה סן-ז'וסט]] ואוהדים אחרים.

 

 

ריאקציית תרמידור שהחלה עם הוצאתו להורג נישאה על גלי מיאוס בקונבנט מן הטרור והמשטר של הוועד לשלום הציבור. אנשים כמו טאליין ופושה, שהיו קנאים קודם, עברו עתה חדות לימין, לעמדות שלא בוטאו כמעט מזה למעלה משנתיים. מחזור ההוצאות להורג שלל מהיעקובינים את מנהיגיהם והותיר אותם משותקים וחלשים מול קונבנט שראה בהם תחרות לסמכותו ונטל כבד בדעת הקהל שזועזעה מהדיווחים על זוועות השנה שעברה. שורדי הטרור ששוחררו מבתי-הכלא פתחו במסע נקם נגד רודפיהם, וכנופיות של צעירים מגונדרים הכו יעקובינים ברחובות והשחיתו מועדונים. שמה של האגודה הפך לכינוי גנאי ורבים מחבריה נרצחו. אחד הצעדים הראשונים של הממשל הריאקציונרי היה דיכוי האסיפות העממיות והמועדונים הפוליטיים שמילאו תפקיד מכריע כל כך בהקצנת הפוליטיקה המהפכנית. לאחר סדרה של התפרעויות מצד מתנגדים שהכו את הנוכחים, פקדו הרשויות לסגור את המועדון במנזר היעקובינים ב-11 בנובמבר 1794. שאריות המונטניארדים באספה טואטאו בשנה הבאה.