פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
הוספת קישור לחוקות הגויים
בינתיים יצא קליי לעיר [[המבורג]], שם הקים ב-1817 בית-ספר מודרני לילדי היהודים. הוא נשא עמו את הרעיונות לתפילה מודרנית מברלין. בעיר הנמל הגדולה לא כיהן רב מאז התפטרותו של [[רפאל הכהן כ"ץ]] ב-1799, והנהגת הקהל הייתה בידי אב בית-הדין הישיש ר' ברוך בן מאיר עוזרש. רבים מהצעירים והאמידים יותר, בעיקר נשים שאך מעטות מהן ידעו די עברית כדי להבין את התפילה בבית-הכנסת הישן, קיבלו בחפץ את טיעוניו של קליי כי יש לכונן בית-תפילה חדש ברוח דומה לזו של וסטפליה וברלין. ב-17 בדצמבר 1817 קמה אגודה שנועדה לפעול לשם כך. לקליי הצטרפו שניים מבני העיר שנודעו כבקיאים במקורות, יצחק פרנקל ומאיר ישראל ברסלאו, כמו גם הדרשן [[גוטהולד סלומון|שלמה זלמן הלוי (גוטהולד) סלומון]], שהיה פעיל עוד ב'שולמית'.{{הערה|שם=מאיר}}
 
ב-1818 גבר המתח בברלין סביב נסיונותיו של בֶּר. בפברואר או במרץ שיגר וייל מכתבים ל[[מהר"ם בנט]] ב[[ניקלשבורג]] ולדיין רבי [[בצלאל רנשבורג]] ב[[פראג]], בבקשה לפנות לרבני איטליה כדי שיחזרו בהם. הוא כתב גם לרבי [[עקיבא איגר]] בפוזן בנידון, וזה יצר קשר עם חתנו, [[החת"ם סופר]]. כפי שציין משה סמט, הנימה של ההתכתבות בין שני האחרונים מעידה כי "ההתרגשות עדיין לא הייתה רבה, והתעניינותם הייתה תאורטית בעיקרה."{{הערה|שם=סמט3}} אליעזר ליברמן, לשעבר דיין בהונגריה שהשתקע בבירה והיה מקורב לבֶּר, פרסם להגנתו את קובץ התשובות 'נגה הצדק' בקיץ אותה שנה. זה כלל שניים מהמענים האיטלקיים, משם-טוב סאמון איש [[ליבורנו]] ויעקב חי רקנטי מו[[ורונה]]. אלה התירו שימוש בעוגב, בתנאי שלא יופעל על ידי יהודי בשבת, בטענה שאין מדובר בחוקותב[[חוקות הגויים]]; כמו יתר המשיבים הסתמכו על דברי ה[[מהרי"ק]] לגבי כך שאיסור זה חל רק על מה שאין לו טעם חיובי. הם המליצו לעשות זאת ב[[שינוי (הלכה)|שינוי]] בכל מקרה.{{הערה|שם=דובין}} כמו כן היו שם מכתבים מהרבנים ההונגרים [[משה קוניץ]] ו[[אהרן חורין]]. הראשון התיר בקצרה [[הגייה ספרדית]] וכלי שיר. חורין – שבניגוד לרבים מבני דורו שנשאו במשרת רבנות, הפגין בגלוי את הזדהותו עם ההשכלה והמגמות המתחדשות; ב-1803 הביע רעיונות פילוסופיים שהושפעו בבירור ממנדלסון בספרו "עמק שווה", גונה כאפיקורוס על ידי בנט ונאלץ לגנוז את חיבורו – כתב תשובה מקיפה לגבי שימוש בשפת המקום בתפילה, מוזיקה (כולל עוגב), הקמת מניינים נפרדים בהקשר ל'לא תתגודדו' וביטול התפילה בלחש.{{הערה|סמט, עמ' 243-245.}} ליברמן השמיט את התאריכים מהתשובות האיטלקיות,{{הערה|שם=דובין}} והוסיף פרק נרחב משלו. שם, תוך עירוב תפישות משכיליות עם דברי פילוסופים מימי הביניים כמו [[יהודה אריה ממודנה]], תקף את השמרנים והאשים אותם בנוקשות, רדיפת כבוד והתעלמות מהאדישות לדת הפושה בקרב הצעירים: {{ציטוטון|אשר על הפרת המנהגים מצוות אנשים מלומדה תשמיעו עד השמים קולכם, ועלי הפרת דעת מצוות אלוקינו תקפצו פיכם.}} בין היתר, הצדיק את ההמעטה בחשיבות השיבה לציון בטיעון כי גם תפילה יתרה על כך היא בגדר של [[דחיקת הקץ]]. החיבור, עם המאמר המתריס של ליברמן, היה אתגר משמעותי לסמכות הממסד הרבני: תוך התבססות על מקורות, הוא תקף אותם והעלה טענות מהותיות על הנוהג הדתי, מהות התפילה ואופי ההנהגה.{{הערה|שם=מבורך}}{{הערה|סמט, עמ' 250-252.}} כשהתפרסם עורר מהומה, בעיקר בגלל התשובה המקיפה של חורין שהתקבלה על רבים בברלין. בראש השנה תקע"ט (1-2 אוקטובר 1818) התחוללו תגרות בבית-הכנסת המרכזי בין שני הצדדים.{{הערה|שם=סמט3|משה סמט, '''החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה''', הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, 2005. עמ' 256.}} עקב התנגדות הקהילה והשלטונות הפרוסיים, שחששו שכל שינוי שיהפוך את היהדות למושכת יותר יפחית את תנועת המתנצרים, הוצרו צעדיהם של בֶּר ויעקבסון והמניין נסגר סופית ב-1823. בברלין הייתה השפעת השו"ת מועטה; הסערה הגדולה סביבו הייתה עתידה להתחולל בהמבורג.{{הערה|שם=מאיר}}
 
==="דברי הברית"===