פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 101 בתים ,  לפני שנה
הסרת קישורים עודפים
}}
[[קובץ:Sea of Okhotsk map he.png|ממוזער|250px|]]
'''סחלין''' (ב[[רוסית]]: '''Сахали́н''') הוא אי ארוך וצר בצפון [[האוקיינוס השקט]], הנמצא בין [[קו רוחב|קווי הרוחב]] '54°24 ו-ו־'45°50 צפון. אי זה הוא האי הגדול ביותר ב[[הפדרציה הרוסית |פדרציה הרוסית]], האי ה-22ה־22 בגודלו בעולם ועיר הבירה שלו היא [[יוז'נו-סחלינסק|יוז'נו־סחלינסק]] (ברוסית: Ю́жно-Сахали́нск). האי הוא חלק מ[[סחלין (מחוז)|מחוז סחלין]], הנמצא במזרח הרחוק וכולל גם את [[האיים הקוריליים]] הסמוכים לסחלין. [[יפן]] טוענת שהאיים שלה, או שהיו שלה בעבר, ותמיד התייחסה אל האזור הזה כאל "הצפון הרחוק היפני", אך כיום יפן אינה טוענת בעלות על האי, בניגוד לאיים הקוריליים.
 
השם ה[[אירופה|אירופאי]] מבוסס על אי-הבנהאי־הבנה של השם ה[[מנצ'ורית|מנצ'י]] "Sahaliyan ula angga hada", שמשמעותו: "שיא הפה של [[אמור (נהר)|נהר אמור]]". סחליאן בשפה ה[[מנצ'ורית|מנצהמנצ'ית]] משמעותו "שחור", וזהו השם שהמקומיים העניקו ל[[אמור (נהר)|נהר אמור]]. שמו של האי ב[[שפת האינו|שפתם של בני אינו]], קָרַפּוּטוֹ, הוחזר לאי על ידי היפנים כאשר אלה שלטו בחלקו הדרומי של האי בין השנים (1945-1905)
 
==היסטוריה==
האי מאוכלס מאז [[תקופת האבן החדשה]]. המתיישבים הראשונים הם שבטי הקסיאנבי והחזא שחיו מדייג. בזמן [[שושלת מינג]], קראו ה[[סין (אזור)|סינים]] לאי בשם קואי ואחרי כן, קואה. על פי ספר השנגמו, סין שלחה 400 חיילים לסחלין ב-ב־[[1616]], אך מאוחר יותר, החיילים הוחזרו כיוון שנראה היה כי אין נשקפת לסין סכנה רבה מצד האי. אימפריית [[שושלת צ'ינג|צ'ינג]] טענה שהאי שייך לה וסחלין הייתה תחת שלטון סיני החל משושלת [[ג'ין]] והלאה. למרות זאת, כיוון שלסין לא הייתה נוכחות צבאית באי, כוחות [[יפן|יפניים]] וכוחות [[רוסיה|רוסיים]] ניסו לכבוש את האי מהסינים. עיירה יפנית ב[[אוטומרי]] נוסדה ב-ב־[[1679]]. היפנים ציירו מפות של האי וקראו לו קיטה-אזוקיטה־אזו ("אזו הצפונית" ביפנית, איזו הוא שם עתיק ל[[הוקאידו]], האי הצפוני של יפן). לפי [[הסכם נרצ'ינסק]] בין רוסיה וסין, שנחתם ב-ב־[[1686]], סחלין הייתה שייכת לסין. למרות זאת, החלה רוסיה להחזיק את האי, החל מהמאה ה-18ה־18, על ידי חיל מצב שהורכב מפושעים שגויסו בכפייה. בשנת [[1855]] סוכם שהאי יהיה בריבונות משותפת של [[האימפריה הרוסית]] ו[[יפן]]ויפן. בשנת [[1875]] סוכם במסגרת [[חוזה סנקט פטרבורג (1875)|חוזה סנקט פטרבורג]] שהאי כולו יעבור לריבונות רוסית ו[[איי קוריל]] יהיו בריבונות יפנית. בעקבות כך, נשלחו לאי אסירים רבים מבתי הכלא ב[[אודסה]], [[קישינב]], [[חרקוב]] ו[[מוסקבה]].{{הערה|{{היום||מכתבי סופרים - אדעססא|1886/04/07|00105}}}} בשנת 1890 ביקר באי [[אנטון צ'כוב]] אשר תיאר בספרו "האי סאכאלין" את מצוקת האסירים במקום.
 
בשלהי [[מלחמת רוסיה-יפן|מלחמת רוסיה־יפן]], ביולי [[1905]], [[הפלישה לסחלין|פלשו]] הכוחות היפניים לסחלין והשתלטו עליו, ובסיומה של המלחמה, בהתאם ל[[הסכם פורטסמות']], הועבר החלק הדרומי של אי לשליטת [[יפן]] והפך ל{{אנ|Karafuto Prefecture|מחוז קאראפוּטוֹ}}. במהלך [[מלחמת האזרחים ברוסיה]] נכנסה יפן לחלק הצפוני של האי ושלטה בו עד לשנת [[1925]] כאשר עזבה אותו בעקבות [[הסכם בייג'ינג]] עם [[ברית המועצות]]. כוחות יפן חזרו לקו הגבול שסוכם לגביו בשנת [[1905]]. בשנת [[1945]], עם סיום [[מלחמת העולם השנייה]], הועבר החלק הדרומי ל[[בריתלברית המועצות]].
 
ב-ב־[[27 במאי]] [[1995]] התרחשה באי [[רעידת אדמה]] בדרגה 7.6 ב[[סולם מגניטודה לפי מומנט]],{{הערה|[http://bssa.geoscienceworld.org/content/94/1/117.abstract רעידת האדמה בסחלין]}} שגרמה למותם של כ-2כ־2,000 בני אדם.
 
==גאוגרפיה==
[[קובץ:Маяк_Анива.jpg|שמאל|250px|ממוזער|[[מגדלור]] בסחלין]]
סחלין הוא אי באוקיינוס השקט בין [[ים אוחוצק]] ל[[ים יפן]]. בצפון הוא מופרד מהיבשת על ידי [[מצר הטטרים]], שרוחבו רק 7.3 [[ק"מ]] בנקודה הצרה ביותר ([[מצר נבלסקוי]]); בדרום, [[מצר לה פרוז]] מפריד אותו מהאי [[הוקאידו]] של יפן. האי סחלין הוא הגדול ביותר בשטחו ברוסיה עם שטח של 78,000 [[קמ"ר]]; אורכו 948 ק"מ ורוחבו בין 25 ל-170ל־170 ק"מ.
 
שני רכסים מקבילים משתרעים לאורך האי מצפון לדרום. גובה ההרים נע בין 600 ל-1ל־1,500 מטרים. ברכס המערבי, ההר הגבוה ביותר הוא איצ'רה (Ichara) המתנשא לגובה 1,481 מטרים, וברכס המזרחי, ההר הגבוה ביותר הוא לופטין (Lopatin) המתנשא לגובה 1,609 מטרים. עמק טים-פורונאיסקיטים־פורונאיסקי (Tym-Poronaiskaya) מפריד בין שני הרכסים.
 
==כלכלה==
כלכלתו של האי נשענת בעיקר על משאבים טבעיים. האי מייצא [[נפט]], [[גז טבעי|גז]], [[כרייה|כריית]] [[פחם]], [[יערנות]] ודיג. באי יש גם גידולים שונים אך היקפם מצומצם. הגידולים העיקריים הם: [[שיפון (דגן)|שיפון]], [[חיטה]], [[שיבולת-שועל|שיבולת־שועל]], ו[[שעורה תרבותית|שעורה]] וירקות שונים. כמותם המצומצמת נובעת בעיקר מאורכה של העונה במהלכה ניתן לגדל גידולים שהיא פחות מ-100מ־100 יום בשנה בממוצע.
 
עם [[נפילת ברית המועצות]] גדל היקף שאיבת הנפט באי באופן משמעותי וההפרטה שעברה המדינה אפשרה ל[[תאגיד רב-לאומי|תאגידים רב-לאומייםרב־לאומיים]] רבים לנצל את עושרו של האי בנפט. על פי ההערכות הנוכחיות יש באי מאגרי נפט טבעיים בהיקף של כ-14כ־14 מיליארד חביות וכ-2וכ־2,700 קילומטר מעוקב של גז טבעי.
בשנת [[1996]] נחתמו חוזים עם שני תאגידים גדולים שעסקו בחיפושים אחרי מאגרי נפט וגז חדשים. ההשקעה בפרויקט אותה שנה הוערכה ב 21 מיליארד [[דולר אמריקאי]]. ההערכה היא שעד [[2006]] ההשקעה בפרויקט גדלה עד לכדי 37 מיליארד דולר, מה שעורר את התנגדותה של הממשלה הרוסית. ההערכה היא שמתוך סכומים אלה קרוב למיליארד דולר הושקעו בתשתיות האי ובכללותן כבישים, גשרים, מסילות ברזל, שדות תעופה, נמלי ים, תקשורת ואתרי פסולת.
 
==דמוגרפיה==
מספר התושבים באי יורד בהדרגה. נכון לשנת [[2009]] אוכלוסיית האי מנתה כ-500כ־500,000 תושבים. העיר הגדולה ביותר ו[[עיר בירה|מרכז אדמיניסטרטיבי]] של [[סחלין (מחוז)|מחוז סחלין]] היא [[יוז'נו-סחלינסק|יוז'נו־סחלינסק]] (180,700 תושבים). כ-85כ־85% מתושבי האי הם [[רוסים]]. קבוצות [[אתניות]] אחרות הן: [[אוקראינים]], [[קוריאנים]], [[בלארוסים]], [[טטרים]], [[צ'ובשים]] וכן בני העמים המקומיים: [[ניבחים]] ו[[אורוקים]]. בעבר התגוררו באי גם בני [[איינו]], אך רובם עברו ל[[הוקאידו]] שב[[יפן]] בתום [[מלחמת העולם השנייה]], ואלה שנשארו נטמעו באוכלוסייה דוברת הרוסית.
 
בשנת [[1945]] התגוררו בדרום האי כ-400כ־400,000 [[יפנים]], הם עזבו את האי עם סיפוחו של דרום האי ל[[ברית המועצות]].
 
==אקלים==
{{להשלים|נושא=מדינות אירופה}}
==תחבורה==
באי עובר כביש ראשי באורך כ-560כ־560 ק"מ אשר מקשר בין מספר יישובים עיקריים באי (מצפון לדרום): אליקסנדרבסק (ברוסית - סבליינסקי), שוכנת על מיצר טטר. מכאן מטפס הכביש כ-60כ־60 ק"מ, בקרבת ההר הגבוה באי (הר לופטין, גובהו- 1,609 מ') ולאחר שהוא יורד חזרה למישור, הוא ממשיך כ-130כ־130 ק"מ (בקרבת מסילת ברזל), עובר את העיירה פובידיינו, ומגיע אל פורניסק, השוכנת בחופו המזרחי של האי, על מפרץ טירפניה. מכאן הכביש ממשיך עוד כ-260כ־260 ק"מ, ובדרכו עובר ליד העיירה מקרוב, השוכנת גם היא על פני מפרץ טירפניה, ועובר גם ליד העיירה איליינסקי. אז הוא מגיע לדוליינסק, ממשיך לעיר הגדולה יוז'נו סבליינסק (מעל 100,000 תושבים), ומסתיים בעיר קורבקוב, השוכנת לחוף מפרץ אנייבה, המפרץ הדרומי שבאי. אורכה של מסילת הברזל הוא 127 ק"מ והיא חוצה אזורי ביצות.
 
==קישורים חיצוניים==