פתיחת התפריט הראשי

שינויים

←‏הדרך אל המהפכה החוקתית: משפט בעייתי ולא הכרחי.
גם הצעתו של ח"כ רובינשטיין לא אושרה, אך הוא לא אמר נואש,[[הכנסת השתים עשרה|ובכנסת השתים-עשרה]] הגיש, על פי הצעה של השר [[דן מרידור]] שנדונה בוועדת חוקה, חוק ומשפט, את הצעת חוק יסוד: חופש העיסוק ואת הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
 
את אישור חוקי היסוד של זכויות האדם ניווט יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, [[אוריאל לין]], שכיהן בתפקיד זה מתחילת 1989 עד אמצע 1992. ביום 17 במרץ 1992 הביא ח"כ לין את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לאישורה של מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית. בהביאו את החוק אמר: {{ציטוט|תוכן = החוק הזה הוכן, מתוך הבנה שעלינו ליצור הסכמה רחבה של כל סיעות הבית. היינו מודעים לכך, אין אנחנו יכולים להעביר חוק-יסוד, שמעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא נגיע להסכמה רחבה של כל סיעות הבית. [...] אנחנו לא מעבירים את המשקל לביהמ"ש העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה ולא בחוק יסוד: זכויות האדם שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים{{הערה| [http://82.166.33.81/Tql//mark01/h0007949.html#TQL פרוטוקול ישיבה השלוש-מאות-ותשעים-ושמונה של הכנסת השתים-עשרה, י"ב באדר ב' התשנ"ב (17 במרס 1992)]}}}} החוק אושר ברוב של 32 מול 21 חברי כנסת. התקבלה רק הסתייגות אחת, שהיא ההסתייגות שפסלה את שריון החוק והצורך לשנותו ברוב מוחלט. שתי ההצעות אושרו על ידי הכנסת בחודש מרץ 1992 -, שלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת - והמהפכה החוקתית עשתה את הצעד הראשון.
 
==האקטיביזם השיפוטי==