פלישת בעלות הברית לאיטליה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 51:
התוכנית נראתה כלוקה בפגמים רבים. הארמייה החמישית נחתה בחזית רחבה בת כ-55 ק"מ. שני הקורפוסים הופרדו הן במרחק והן בנהר שזרם ביניהם. יתרה מכך, פני השטח היו קלים למגננה. כוח של ה[[יחידת הריינג'רס של צבא ארצות הברית|ריינג'רים]] של צבא ארצות הברית בפיקודו של הקולונל [[ויליאם דארבי]] שכלל שלושה גדודי ריינג'רים ושתי יחידות [[קומנדו]] בריטיות, קיבל את המשימה הרגישה לתפוס ולהחזיק במעברים ההרריים המובילים לנאפולי, אך לא הייתה כל תוכנית לחבירתם לקורפוס העשירי האמור לעבור במעברים אלו. לבסוף, על אף שלא היה סביר כי תושג הפתעה טקטית, קלארק נמנע מלהורות על הפגזת ריכוך של אזורי הנחיתה מן הים, על אף שהניסיון בנחיתות ימיות באוקיינוס השקט הראה כי הדבר הכרחי.
 
בגזרת הנחיתה בסאלרנו היו מוצבות כחמש וחצי דיוויזיות גרמניות. [[קורפוס הפאנצר ה-14]], שכלל את [[דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-15 (ורמאכט)|דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-15]], [[דיוויזיית פאנצר מוצנחת הראשונה הרמן גרינג|דיוויזיית הפאנצר הרמן גרינג]] ו[[דיוויזיית הפאנצר ה-16]], ואלמנטים מ[[קורפוס הפאנצר ה-76 (ורמאכט)|הקורפוס ה-76]], שנסוג מ[[קלבריה]], אך קיבל הוראה שלא להתעמת עם כוחותיו של מונטגומרי, אלא להגיע לסייע לקורפוס הפאנצר ה-14. [[דיוויזיית הפאנצרגרנדיר השלישית (ורמאכט)|דיוויזיית הפאנצר רנדירהפאנצרגרנדיר ה-3]], שאמורה הייתה להשתתף בכיבוש רומא, הוסטה לאזור סאלרנו. כוח זה של 5 וחצי דיוויזיות בתקן חסר, היה שקול בערך לכוח הפולש של בעלות הברית, שכלל שני קורפוסים בסדר גודל של ארבע דיוויזיות.{{הערה|1=Lt. Col. E Bauer. The history of world war 2, Orbis, London, 1984, pp358}}
 
==הנחיתות==