נצרות פרוטסטנטית – הבדלי גרסאות

ההרס והחורבן של מלחמת שלושים השנה יצרו דחף להתחדשות רוחנית והניעו שיבה למסורות המיסטיות שהאורתודוקסיה הפרוטסטנטית זנחה. למרות שאחרים הקדימו אותו, הדגש על רוחניות והתחדשות פנימית התגלם ביעקב שפנר, שייסד את אסכולת ה[[פייטיזם]] בתוך הלותרניות בשנות ה-1670. הוא קרא להתמקדות בחוויה האישית והמוסרית ולא להיצמדות לעיקרי אמונה דקדקניים. הפייטיזם התנגש תכופות עם הממסד הלותרני הרשמי עד שלהי המאה ה-18, והייתה לו השפעה רבה גם מחוץ לזרם. אחד המפיצים הגדולים היה הרוזן ניקולאוס צינצנדורף, בן [[סנדק (נצרות)|סנדק]]ותו של שפנר, שהכנסייה המוראבית שייסד התפשטה לבריטניה ואמריקה. בין אלה שספחו את רעיונות התנועה של שפנר היה ג'ון וסלי, שהוביל תחייה דומה בתוך הכנסייה האנגליקנית. לאחר מותו ב-1791, פרשו ממנה תומכיו לגמרי והקימו זרם עצמאי, ה[[מתודיזם]]. בצפון אמריקה התחוללה בשנות ה-1730 וה-40 תנועה אדירה עם מוטיבים דומים, "ההתעוררות הגדולה" (הראשונה), שצמחה ממטיפים כמו [[ג'ונתן אדוארדס]]. הם קראו ליצירת דגם של מעורבות אישית בחיי הדת, אתגרו את הממסד ואת כללי הטקס המדוקדקים והנוקשים והתאפיינו בנימה רגשנית ונלהבת בדרשותיהם. "התעוררות גדולה" שנייה באמריקה אירעה בסוף המאה ה-18.

 

[[קובץ:Ferdinand Christian Baur 1792-1860 001.jpg|שמאל|ממוזער|180px|פ. כריסטיאן באור, תאולוג ליברלי ומחשובי מבקרי המקרא.]]

מגמה אחרת שקמה מתוך ביקורת נגד האורתודוקסיה הפרוטסטנטית ובניגוד להתעוררות הרוחנית של הפייטיזם הייתה זו שביקשה להכיל ולשלב את שכלתנות [[הנאורות]] ואת שיטותיה החדישות בפילוסופיה וחקר הכתובים בתוך הדת. מגמה זו התבטאה כבר במחצית הראשונה של המאה ה-18 אצל אנשי כנסייה שהושפעו מהפילוסוף [[כריסטיאן וולף (פילוסוף)|כריסטיאן וולף]] וביקשו לפשר בין מוחלטות ה[[התגלות]] להגיון ולשכל. הם נודעו כ"נאולוגים". מי שנחשב לאביה המייסד של הפרוטסטנטיות הליברלית, התאולוג [[פרידריך שליירמאכר]], פעל בתחילת המאה ה-19: הוא ניסה לגשר בין הפילוסופיה של [[קאנט]] לנצרות, והגדיר את האמונה כחוויה של ביטחון ואמונה מלאים בבורא. בשנות ה-1840 הוביל התאולוג [[פרדיננד כריסטיאן באור]] את אסכולת [[ביקורת המקרא]] של [[אוניברסיטת טיבינגן|טיבינגן]] שתיארה את תולדות הנצרות במושגים [[הגל]]יאניים. תלמידו של שליירמאכר אלברכט ריטשל וחניכיו שלו וילהלם הרמן ואדולף פון הרנאק, לצד הוגים בעולם דובר-האנגלית כמו ולתר ראשונבוש והוראס בושנל, ביססו את הפרוטסטנטיות הליברלית כשילוב של קבלת הביקורת ההיסטורית והפילוסופיה, עמעום הצדדים הבלתי-רציונליים ופעילות חברתית, שיכלו ביחד להתקבל על דעת הציבור המשכיל והנאור. לזרם זה הייתה השפעה מכרעת על הכנסיות הממוסדות משני צדי האוקיינוס, אם כי הוא נדחה על ידי פונדמנטליסטים שדבקו בגישה לפיה כתבי הקודש הם דבר האל כפשוטו.

 

[[קובץ:Ben Hoekendijk.jpg|שמאל|ממוזער|290px|תפילה פנטקוסטלית ב[[הולנד]], 1975.]]

 

לאחר מלחמת העולם השנייה מילאו כנסיות פרוטסטנטיות, בעיקר הליברליות, תפקיד חשוב בתנועה האקומנית העולמית המיועדת לגשר בין פלגי הנצרות ובין דתות העולם.