רצח ארלוזורוב – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 109.66.47.227 (שיחה) לעריכה האחרונה של Matanyabot
שחזור לגרסה 23171341 מ־16:27, 28 במאי 2018 מאת Shamira, עקב עריכות טרול
שורה 1:
[[קובץ:Arloz.jpg|שמאל|ממוזער|320px|העיתון "[[דבר (עיתון)|דבר]]" מדווח על רצח ארלוזורוב, בגיליון שיצא לאור ב[[מוצאי שבת]], למחרת הרצח{{הערה|שם="dawar1"|{{דבר||חיים ארלוזורוב נרצח|1933/06/17|00100}}}}]]
'''[[רצח]] [[חיים ארלוזורוב]]''', ממנהיגי [[היישוב]] וראש [[המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית]], אירע ב-[[16 ביוני]] [[1933]], ב[[חוף תל אביב]]. הרצח, שנותר בלתי מפוענח, עורר סערה רבה ב[[ארץ ישראל]] והאשמות כבדות כנגד [[התנועה הרוויזיוניסטית]], מחד, ומאידך כנגד [[תנועת העבודה]]. הפולמוס על זהות הרוצח והשלכותיו המשיך להתנהל ביישוב בתקופת [[המנדט הבריטי]] ובמידה מסוימת אף לאחר הקמת מדינת [[ישראל]].
 
==רקע==
שורה 21:
בהתקרבם ל[[שפך הירקון]] הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם, האחד גבוה והשני נמוך. "השנים העוקבים אחרינו אינם מוצאים חן בעיני" אמרה לבעלה. הם יצאו מן החוף ונכנסו לשכונה קטנה ליד שפך הירקון. הם שוטטו בין בתי השכונה, וכשהרגישו כי נפטרו מן העוקבים, חזרו לחוף הים ופנו דרומה לכיוון מרכז תל אביב. שוב הבחינו בעוקבים. בהתקרבם לבית הקברות המוסלמי (במתחם בו שוכן בשנות ה-2000 [[מלון הילטון תל אביב|מלון הילטון]]) פנו שני העוקבים לעבר ארלוזורוב וסימה. אחד מהם האיר בפנס את פני ארלוזורוב. ארלוזורוב פנה אליהם ושאל "מדוע אתם מפריעים לנו?", וסימה הוסיפה "עזבו אותנו". הגבוה מבין השניים שאל בעברית "כמה השעה?" (ביטוי שאינו מקובל בשפה העברית, אך מקובל בשפות אירופה וב[[ערבית]]). ארלוזורוב ענה "אין זה עסקך", ושוב שאל הגבוה "כמה השעה?" ובני הזוג החלו לפסוע לדרכם. ברגע זה שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. שני המתנקשים הסתלקו בריצה ונעלמו.{{הערה|[[דוד תדהר]], '''בשירות המולדת''', תל אביב: הוצאת ידידים, 1961; עמוד 378}}
 
סימה תמכה בבעלה הפצוע, עד שהגיעו לקבוצת אנשים שנשאו את ארלוזורוב למבנה סמוך, בית החרושת 'לבקוביץ', וסימה יצאה להזעיק אמבולנס. האנשים שסביב הפצוע החליטו שלא להמתין לאמבולנס, וארלוזורוב הובל במכונית פרטית ל[[בית החולים הדסה (תל אביב)|בית החולים הדסה]].
 
==הניתוח==
 
שורה 50:
תוך זמן לא רב נעצרו מספר חשודים בקשר לרצח ביניהם היו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית: [[אברהם סטבסקי]], [[צבי רוזנבלט]], יהודה מינץ, ו[[אבא אחימאיר]], איש רוח ו[[פובליציסט]] רוויזיוניסטי, שייסד תנועה שנקראה "[[ברית הבריונים]]". בנוסף לאלו נעצרו אף חשודים ערבים וקומוניסטים.{{הערה|[[דוד תדהר]], '''בשירות המולדת''', תל אביב: הוצאת ידידים, 1961 עמוד 383}} סטבסקי היה שכנו לחדר של אחימאיר, ורוזנבלט היה [[בית"ר]]י מ[[פלוגות הגיוס של בית"ר|פלוגת כפר סבא]]. החשד העיקרי נפל על סטבסקי ורוזנבלט, אף על פי שלשניהם היה אליבי בדמות עדים שראו אותם ב[[ירושלים]] ביום שישי בערב, הערב בו נרצח ארלוזורוב.{{הערה|[[דוד תדהר]], '''בשירות המולדת''', תל אביב: הוצאת ידידים, 1961 עמוד 384 {{ציטוטון| ד"ר אבא אחימאיר ואברהם סטבסקי מסרו רשימת עדים: פרופ' נחום סלושץ, הסופר אברהם אלמליח, ברוך שוחטמן, העו"ד מרדכי אבניאלי, אברהם ארסט ועוד, שיעידו כי היו בירושלים ביום שישי בערב (ערב הרצח)}}}} אולם לפני החוקרים הגיעה גם רבקה חזן והעידה עדות שקר שראתה את סטבסקי בתל אביב באותו ערב.{{הערה|[[דוד תדהר]], '''בשירות המולדת''', תל אביב: הוצאת ידידים, 1961 עמוד 384, תדהר מספר על השוטר מיכאל רבינוביץ' ששמע מפיה שלא ראתה אותו בתל אביב אבל קיבלה הוראה מההסתדרות להעיד כך מפני ש"מצווה אפילו על פי התלמוד להעיד עדות שקר נגד האנשים הרעים האלה"}}. סימה ארלוזורוב, מלווה בקצין הבריטי [[ארנסט סטפורד]], זיהתה ב[[מסדר זיהוי]] את שני החשודים ברצח בעלה.
 
[[ראלף בודילי]] נתמנה לשופט חוקר שליווה את החקירה. החקירה המוקדמת החלה ב-[[20 ביולי]] 1933. ב-32 הישיבות הבאות נחקרו כל העדים בזה אחר זה. הישיבות נערכו כאחת לשבוע. בין העדים שהופיעו בפני השופט בודילי היו [[סימה ארלוזורוב]] אלמנת הנרצח, [[הארי רייס]], ראש [[הבולשת הבריטית]], שגבה בליל הרצח את הודעתה של סימה בה מסרה לו את תיאור המתנקשים, גששים שבדקו את זירת הרצח, קצין המשטרה [[ארנסט סטפורד]] שליווה את סימה ב[[מסדר זיהוי|מסדרי הזיהוי]] של סטבסקי ורוזנבלט, והחשודים עצמם - סטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר. בעת החקירה המוקדמת נתגלו לפתע, ב-[[26 בינואר]] 1934, שני חשודים נוספים. ערבי בשם עבדול מג'יד מסר מרצונו הודאה במשטרה שארלוזורוב נרצח על ידו ועל ידי חברו עיסא דרוויש. עבדול מג'יד הובא לחקירה בפני השופט בודילי אך חזר בו מן ההודאה, ושוב חזר והודה, ולבסוף חזר בו כליל מעדותו וטען שסטבסקי ורוזנבלט הבטיחו להם אלף לירות (סכום עתק באותם הימים) תמורת הודאתו.
 
בסיום החקירה המוקדמת, שארכה שבעה וחצי חודשים, פסק השופט בודילי ב-[[7 במרץ]] 1934 כי יש מספיק ראיות כדי להעמיד לדין באשמת [[רצח]] את סטבסקי ורוזנבלט, ואת אבא אחימאיר באשמת הסתה לרצח.
שורה 57:
סטבסקי ורוזנבלט הועמדו לדין בפני [[בית משפט|בית המשפט]] לפשעים חמורים ב[[ירושלים]]. בדין ישבו ה[[שופט]]ים [[אוון קורי]] ו[[אוליבר פלאנקט]] הבריטים, [[יוסף משה ולירו]] ה[[יהודי]] ו[[עלי חסנה]] ה[[ערבים|ערבי]]. מטעם התביעה הופיעו התובע הכללי [[הארי הרברט טראסטד]] וסגנו [[מוסא עלמי]]. הנאשמים היו מיוצגים על ידי [[עורך דין|עורך הדין]] [[הוראס סמואל]] וסייעו בידו עורכי הדין [[יוסף קיסרי|יוסף קייזרמן]] לימים קיסרי, סניגורו של אברהם סטבסקי ו[[יצחק בן ימיני]] סניגורו של צבי רוזנבלט. בדין המנדטורי נהוג היה הליך חקירה מוקדמת כדי לקבוע אם יש מקום להגיש כתב אישום. השופט החוקר בהליך היה [[קומנדר (הצי המלכותי הבריטי)|קומנדר]] [[ראלף בודילי]], שופט בריטי שפסק ב-[[7 במרץ]] [[1934]] כי יש מספיק ראיות להעמיד את החשודים לדין. המשפט עצמו החל ב-[[23 באפריל]] 1934.
 
בדיון חלקה הסנגוריה על תקפות זיהויו של רוזנבלט{{הערה|1='''משפט רצח ארלוזורוב – נאומי הקטיגור והסניגור ומסמכים'''. הוצאת הסולל ירושלים 1934, עמ' 67 במהלך מסדרי הזיהוי הצביעה סימה ארלוזורוב על חשודים מספר, שונים אחד מהשני בחזותם לחלוטין, דבר המביא את הסניגור הוראס סמואל לתהות האם בכלל אפשר להסתמך על הזיהוי}} ועל תקפות מסדר הזיהוי של סטבסקי, משום שקודם למסדר הוצגו בפני הגברת ארלוזורוב מספר תמונות, ותמונתו של החשוד סטבסקי הייתה בולטת בשונותה.{{הערה|1=[[יוסף נדבה]], במבוא לספרו של אב"א אחימאיר '''המשפט''', תל אביב תשכ"ח עמ' י"ז, י"ח}}
 
במשפט העידה סימה ארלוזורוב כי סטבסקי ורוזנבלט הם הרוצחים.{{הערה|1={{דבר||סימה ארלוזורוב מעידה על פרטי הרצח - אישרה וחזרה ואישרה כי סטבסקי ורוזנבלאט הם הרוצחים|1933/08/10|00100}}, {{דבר||המשך|1933/08/10|00500}}}} עוד לפני המשפט, ב-[[26 בינואר]] 1934 נתגלו שני חשודים נוספים. [[ערבים|ערבי]] בשם עבדול מג'יד מסר מרצונו הודאה ב[[משטרה]] שארלוזורוב נרצח על ידו ועל ידי חברו עיסא דרוויש.{{הערה|1={{דבר||הודעתו השנייה של עבדול מג'יד|1934/02/07|00502}}.}} לאחר מכן חזר בו מן ההודאה, ושוב חזר והודה, ולבסוף חזר בו כליל מעדותו וטען שסטבסקי ורוזנבלט הבטיחו להם אלף לירות (סכום עתק באותם הימים) תמורת הודאתו. [[בית המשפט העליון]] המנדטורי, שדן ברצח ארלוזורוב כערכאת [[ערעור]], התייחס לנושא זה וקבע שהייתה כאן קנוניה והדחה ל[[עדות שקר]]{{מקור}}.
 
לימים, בפני ועדת החקירה (1983) הופיע [[יצחק חנקין]] (השומר ואיש ההגנה) ואישר את תוכנה של עדותו הקודמת המוקלטת; יצחק חנקין ישב בתקופת המנדט בבית הכלא, שם פגש את עבדול מג'יד ושמע ממנו וידוי על כך שהוא השתתף ברצח ארלוזורוב יחד עם חברו עיסא דרויש (היורה).{{הערה|1=
תמלילי עדויות מישיבות הוועדה שנתקיימו בתאריכים : 13/10/1983: ו-24/10/1983; סימול התיק: ח 8 א - 1/ 7; שייך לארכיון בית ז'בוטינסקי: רצח ארלוזורוב, ועדת חקירה; לראשונה רואיין והוקלט על ידי פרופ' יוסף נדבה. הקלטת נשמרה בכספת עד למועד ועדת החקירה. ראו גם: ספרו של [[אוריאל בן-עמי]] "[[שאגה אחרונה במטולה]]", משרד הביטחון ההוצאה לאור, תל אביב 1990, פרק ט"ו: "הוידוי על רצח ארלוזורוב", עמ' 94-97. בעדותו בפני ועדת החקירה, מספר חנקין בין היתר גם על חברותו עם [[חיים גורי]], המשורר, הסופר ואיש הפלמ"ח, אשר שמע ממנו על עבדול מג'יד עוד קודם לכן, והכניס בצורה ספרותית את הפרשה בספרו "הספר המשוגע", תל אביב, עם עובד תשל"ב, 1971, עמ' 136-137.}} גם [[יעקב אורנשטיין]], איש האצ"ל שלימים נמנה עם מייסדי לח"י ואשר אחרי קום המדינה היה לעיתונאי 'דבר' וחבר מפא"י, מספר באוטוביוגרפיה שלו "בכבלים" כי עבדול מג'יד הודה באזניו בתא כלאם המשותף שהוא שביצע את הרצח.
 
בתום המשפט, ב-[[8 ביוני]] [[1934]], זוכה רוזנבלט, וסטבסקי הורשע על-יסוד עדותה של סימה ארלוזורוב, ללא כל [[דיני ראיות|ראיה]] נוספת, ונדון ל[[עונש מוות|מוות]] ב[[תלייה]], כאשר השופט יוסף משה ואלירו, בדעת יחיד, קבע שיש לזכותו.{{הערה|1={{דבר||פסק הדין במשפט רצח ארלוזורוב|1934/06/08|01100}}}} סטבסקי הגיש [[ערעור]] על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. בדיון הערעור ישבו השופטים [[פרנסיס בייקר]] ו[[ג'וליאן דה-פרייטס]] ואב בית הדין היה [[זקן השופטים]] [[מייקל מקדונל]]. ב-[[20 ביולי]] [[1934]] זוכה גם סטבסקי, על ידי כל השופטים, בעיקר על בסיס [[דיני ראיות|דיני הראיות]] שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אחר שקשר את סטבסקי לרצח. בנוסף לנימוק זה, נכתבו בפסק הדין על ידי השופטים האחרים נימוקים נוספים. לדבריהם הם לא מצאו דופי בעדותה של סימה ארלוזורוב, ולו היה נוהג בארץ ישראל החוק האנגלי, היו דוחים את הערעור. פסיקה זו של השופטים הייתה על פי הקודקס הפלילי ה[[עות'מאנים|עות'מאני]] שנהג אז בארץ ישראל. בשנת [[1936]] ביטלו הבריטים את ה[[קודקס]] הפלילי העות'מאני, והכניסו לתוקף את [[פקודת החוק הפלילי]], 1936, שהייתה מבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. הסופר [[שבתי טבת]] בספרו "רצח ארלוזורוב" העלה את ההיפותזה כי "לו היה המשפט נערך באנגליה, או החל מינואר [[1937]] בארץ ישראל - או ב[[מדינת ישראל]] היה סטבסקי נשאר בהרשעתו וחייב בתליה".{{הערה|שבתי טבת, רצח ארלוזורוב. הוצאת שוקן 1982, עמ' 262}}
 
הקטגור במשפט הרצח היה עורך הדין [[בכור שלום שטרית]], אשר כיהן אחר כך כ[[שר המשטרה]] מ[[הכרזת העצמאות|הקמת המדינה]] ועד [[1967]].
שורה 70:
אבא אחימאיר, שהועמד לדין יחד עם סטבסקי ורוזנבלט, זוכה מהאשמה כבר ב-[[29 במאי]] 1934, עם סיום שמיעת עדויותיהם של עדי התביעה. עם זאת, הוא נעצר בשנית והועמד לדין כמקים הארגון "[[ברית הבריונים]]". יחד איתו הועמדו לדין חברים נוספים בארגון. המשפט קיבל את הכינוי "משפט ברית הביריונים". סניגורו במשפט זה היה [[צבי אליהו כהן]]. ב-[[18 ביוני]] [[1934]] הורשע אחימאיר ונדון ל-21 חודשי [[מאסר בפועל]], שהומרו לאחר מכן ל-18 חודשי מאסר.
 
על פי האוטוביוגרפיה של ג'וזף פרדריק, שהיה בזמן הרצח סגן מפקד המשטרה הבריטית לשעבר, ידעו הבריטים כל הזמן שאין לאף אחד מהשלושה כל קשר לרצח.{{הערה|1=מנחם שריד, [http://www.jabotinsky.org//multimedia/upl_doc/doc_100809_88586.pdf "ידענו שאף אחד מהשלושה לא היה מעורב בפשע"], בטאון מכון ז'בוטינסקי}} [[יהודה ארזי]], שהתמנה להיות הקצין החוקר בפרשת הרצח, סבר גם הוא כי סטבסקי חף מפשע.{{הערה|{{מעריב||"דו"ח יהודה ארזי" על עיוותי החקירה|1973/06/15|02100}}}} ארזי, שאף סייע לצוות ההגנה של סטבסקי, סיפר כי היה עליו לחץ גדול מצד חבריו ב"[[ההגנה|הגנה]]" להרשיע את הנאשמים, אף שלא היו ראיות כנגדם. כאשר סירב לעשות זאת, הוחרם ופוטר מהמשטרה.
 
על החקירה המוקדמת והמשפט כתב [[שבתי טבת]] בספרו "רצח ארלוזורוב":
שורה 115:
על רקע הרצח והמשפט הוחרפו היחסים בתוך המחנות הפוליטיים ב[[היישוב|יישוב]]. החשש ממלחמת מחנות ומרדיפת חשודים עלה מיד ביום הרצח, והביא לקריאה של [[ברל כצנלסון]], עורך "[[דבר (עיתון)|דבר]]", כבר למחרת הרצח, להימנע מהאשמות בלתי מבוססות.
 
במאמר שכותרתו "אני מאשים" יצא [[דוד בן-גוריון]] בהתקפה חריפה על רקע הרצח, כנגד [[זאב ז'בוטינסקי]] וחברים נוספים בתנועה הרוויזיוניסטית.{{הערה|1={{דבר|ד. בן-גוריון|אני מאשים|1933/07/07|00200.}}, {{דבר||המשך|1933/07/07|00200}}}}
 
[[הראי"ה קוק]], הרב הראשי לארץ ישראל, יצא להגנת הנאשמים, והיה מראשי המגינים עליהם ביחד עם רבנים רבים ואישים כמו [[בן ציון מאיר חי עוזיאל]], [[מאיר בר-אילן]], [[נתן מיליקובסקי]], [[שאול טשרניחובסקי]], [[משה סמילנסקי]], [[אלתר דרויאנוב]], [[יוסף קלוזנר]], [[אברהם קריניצי]], ו[[שלמה יצחק שטמפפר]].{{הערה|1={{דבר||כרוז תמיכה בסטבסקי|1934/06/21|00313}}.}} הוא טען שאין ל[[הוצאה להורג ללא משפט|הוציא להורג]] ללא ראיות מבוססות. על תמיכתו של הרב קוק בנאשמים, ועל התגייסותו המסיבית לעזרתם,{{הערה|1={{דבר||הרב קוק שולח שליח לעבר לגבול - שולח טלגרמות לכל ארצות הגולה|1934/06/13|00910}}.}} נמתחה ביקורת חריפה בעיתון "[[דבר (עיתון)|דבר]]".{{הערה|1={{דבר|מ.ד.|באמצע המשפט|1934/05/18|00200.}}{{ש}}{{דבר|[[משה בילינסון]]|למנוע טשטוש|1934/07/02|00200}} {{ש}}{{דבר|ז. דויד|תשובה אם ישנה!|1934/06/28|00311}}}} בתגובה לסופר [[ר' בנימין]] שתהה על כך שהרב קוק מסנגר על סטבסקי, כתב הרב קוק: "רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיני ותומכת את לבבי, שאתן את כחי הדל להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח.".{{הערה|1=מאמרי הראי"ה עמ' 522-523.}} במאמר שפרסם ז'בוטינסקי בעיתון "הירדן", באוגוסט 1934, עם זיכויו של סטבסקי, והנושא את הכותרת "אלה שהצילו", הוא מונה את הרב קוק, יחד עם הסניגור עו"ד הוראס סמואל והנדבן מיכאל השכל (הגם שאינו נוקב בשמו), כ"שלושה בני אדם שהייתה להם השפעה מכרעת בזיכוי הנאשמים".{{הערה|1=[[יוסי אחימאיר]], [http://www.beit-harav.org.il/images/my/my117.pdf זאב ז'בוטינסקי], "מגד ירחים", גיליון תמוז תשס"ט, מס' 117, עמ' 4 (בהוצאת "בית הרב" ירושלים).}}
 
המשורר [[נתן אלתרמן]] פרסם בעיתון "[[הארץ]]" ב-[[25 ביולי]] [[1934]], מספר ימים לאחר זיכויו של סטבסקי, את השיר "התנגשות". בשיר כתב, "קריאת "היכון!..." וגב נכפף בצפית אסון דרוכה...וכלב רע עובר ביעף ממדרכה אל מדרכה...איש בבשר אחיו נועץ את כל שניו המזהירות...דבר מה רקוב, דבר מה לא טוב בארץ העברים". באותו היום פרסם [[זאב ז'בוטינסקי]] את מאמרו [[מתוך קרירות ואיתנות]], שנכתב כנגד האשמת אנשי [[התנועה הרוויזיוניסטית]] ו"[[ברית הבריונים]]" ברצח. המאמר פורסם בעיתון "[[מאמענט]]", שראה אור ב[[ורשה|וורשה]] שבפולין, ב-[[25 ביוני]] [[1933]].{{הערה|ראו: נוסח המאמר "מתוך קרירות ואיתנות" בעברית, מתורגם על ידי ד"ר יהושע ייבין בשנת [[1933]], בתוך: [[חן מלך מרחביה|ח. בן-ירוחם]], '''העלילה הגדולה, לפני רצח ארלוזורב ולאחריו''', תל אביב: [[מכון ז'בוטינסקי]], תשמ"ב 1982, עמ' 68-63.}}
 
לאחר הרצח הפך גוש השמאל, בראשות [[מפא"י]], לגוש הדומיננטי בהנהגה הציונית. ד"ר [[חיים ויצמן]], שהתפטר בלחץ הימין בשנת [[1931]], מתפקידו כנשיא [[ההסתדרות הציונית]], חזר לכהן כנשיא. [[דוד בן-גוריון]] נעשה לראש [[ההנהלה הציונית]] וריכז בידו את עיקר הסמכות והכוח ביישוב ו[[משה שרת]]וק (לימים שרת) נתמנה לראש המחלקה המדינית.
 
פרשת רצח ארלוזורוב המשיכה להסעיר את הציבור בישראל שנים רבות לאחר הרצח. אנשי [[תנועת העבודה]] המשיכו להאשים את הרוויזיוניסטים ב[[רצח פוליטי]] ולעומתם אנשי המחנה הרוויזיוניסטי האשימו את אנשי תנועת העבודה ב[[עלילת דם]].
 
בשנת [[1964]] הגיש רוזנבלט [[תביעת דיבה]] נגד מפרסמי מאמר בו הובעה דעה, שיש יסוד לחשד, שרוזנבלט היה שותף לרצח ארלוזורוב. השופט ד"ר [[יוסף לם]] קבע בפסק דינו כי התביעה מוצדקת ונפסקו לרוזנבלט [[פיצויים]]. תביעה נוספת שהוגשה על ידי רוזנבלט בשנת [[1971]] הסתיימה בפשרה שכללה תשלום פיצויים ופרסום התנצלות על הטענה שרוזנבלט היה שותף לרצח.{{הערה|1=[http://www.lawdata.co.il/UpLoad/PsakDin/11773.rtf בג"ץ 152/82 '''דניאל אלון נ. ממשלת ישראל'''], פ"ד לו (4), 449, סעיף 4.}}
 
שאלת רצח ארלוזורוב הוסיפה להיות סלע מחלוקת פוליטי עוד שנים רבות. בשנת [[1982]] ראה אור ספרו של [[שבתי טבת]] "רצח ארלוזורוב". בספרו לא ניקה טבת את סטבסקי ורוזנבלט מחשד והטיל את האשמה ליצירת האווירה ששררה באותה עת ב[[היישוב|יישוב]] על ברית הבריונים ועיתונה "חזית העם", כפי שסיכם זאת בסוף הספר:
{{ציטוט|תוכן=מבחינה זו מוטלת האחריות כולה על "חזית העם" ועורכיו, הם קראו לארלוזורוב "סנבלט", כינוהו "ערלזרוב" והאשימהו כמוכר כבוד-עמו בעד בצע כסף ואתנן. לעולם לא יוכלו חסידיהם להוכיח, כי ארלוזורוב הוא שפתח בעלבונות, וכי נקטו בסגנונם המשמיץ רק בתגובה או כהגנה; לעולם לא יוכלו להביא מתוך דבריו דוגמה לחרפות שחירף אותם או לכינויי-הגנאי שהדביק להם. המערכה בתחום זה הייתה כולה חד-סטרית ונגדו. ברור, איפוא, שלולא סגנונם המסית של אבא אחימאיר, [[אורי צבי גרינברג]] ו[[יהושע ייבין]] ולולא "חזית העם" שלהם, על שנאתו למפא"י בכלל ולארלוזורוב בפרט, לא הייתה פרשת הרצח מתפתחת כפי שהתפתחה והדברים בכללם לא היו מתגלגלים ומגיעים לאן שהגיעו. את הנכונות - את מה שנקרא "אווירה" – לקליטת החשד נגדם ולאמונה באשמתם יצרו הם עצמם. לשונם הפרועה היא שיצרה את הפרשה.{{הערה|1=שבתי טבת, '''רצח ארלוזורוב''', תל אביב: [[הוצאת שוקן]], 1982, עמ' 274}}.}}
 
===ועדת החקירה לרצח===
[[קובץ:DRORADOMINIarlozorov.JPG|שמאל|ממוזער|200px|אנדרטה לזכר ארלוזורוב בסמוך למקוםלאתר הרצח,הרצחו אז פאתי [[שכונת מחלול]] וכיום בסמוך לגרם המדרגות המוליך מ[[ככר אתרים]] לחוף היםהמשוער (2009)]]
במרץ [[1982]] החליטה [[ממשלת ישראל]] בראשות [[מנחם בגין]], הראשון מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית שהגיע לראשות הממשלה, על הקמת [[ועדת בכור]], [[ועדת חקירה ממלכתית]] שבכתב המינוי שלה הוטל עליה "לחקור בטענות לפיהן אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט היו שותפים לרצח חיים ארלוזורוב".
ועדת החקירה קבעה פה אחד כי אברהם סטבסקי (שנהרג על סיפון "[[אלטלנה]]") וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב, וכי לא הייתה להם כל יד ברצח, וציינה שאינה יכולה לקבוע מי היו הרוצחים, ואם היה זה [[רצח פוליטי]]. עוד קבעה הוועדה כי האפשרות שדרוויש ומג'יד הם הרוצחים היא אחת האפשרויות המהותיות, אך אי אפשר לקבוע בוודאות כי הם הרוצחים.
 
במשך השנים פורסמו טענות לזיהוי רוצחי ארלוזורוב. [[שמואל דותן]] טען בספרו '''האדומים''', שארלוזורוב נרצח על ידי חברי [[המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה]].{{הערה|1=שמואל דותן, '''האדומים''', שבנא הסופר, תשנ"א, עמ' 187.}}
 
ההיסטוריון [[אריה יצחקי]] טוען שהבריטים הם אלה שרצחו את ארלוזורוב. לדברי יצחקי הבריטים חששו שארלוזורוב רוצה לפנות לכיוון של מאבק בבריטים ועל כן החליטו לחסלו.{{הערה|{{ערוץ7|שמעון כהן|מי רצח את ארלוזורוב? הבריטים?|239676|17 ביוני 2012}}.}}
 
פרשת רצח ארלוזורוב ממשיכה לרחוש עד היום. בשנת [[2007]] הוצבו ב[[באר שבע]] שלטים שבהם נכתב שארלוזורוב נרצח על ידי [[ערבים]], ולאחר בקשה שהופנתה לעירייה, השלטים הוסרו.{{הערה|1={{הארץ|יניר יגנה|בבאר שבע "פיענחו" את רצח ארלוזורוב|1.1369123|23 בדצמבר 2008}}.}}
 
== עדותםעדותו של אלוף שלמה אראל ויצחק חנקין==
[[שלמה אראל]], לימים מפקד חיל הים, חזר ארצה בסוף [[1936]] לאחר חמישה חודשים בים, ונעצר על ידי [[הבריטים]] עקב פעילותו ב"[[ברית נוער המרי]]". אראל שהה חצי שנה ב[[כלא עכו]] ושוחרר בתנאי שיעזוב את הארץ. בהיותו בכלא פגש את עבדול מג'יד שטען שהוא הוא שרצח את [[חיים ארלוזורוב|ארלוזורוב]] ביחד עם עיסא דרוויש{{הערה|http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/1300477 יוסי רגב, '''[[רצח]] ארלוזורוב עוד חי: (יט) שלמה אראל פגש את הרוצח.''' 29/07/2008 }}.
 
לאורך השנים חזר והעיד מספר פעמים גם [[יצחק חנקין]], מקים [[המחלקה הערבית]] בפלמ"ח ו[[יחידת המיעוטים]] של [[צה"ל]], אודות התוודותם בפניו, עת ישב ב[[כלא עכו]] בשנים 1935-1941, של האחים עבדול מג'יד ועבדול חמיד שהם יחד עם עיסא דרוויש רצחו את ארלוזורוב. חברו ל[[כפר גלעדי]], [[פנחס שניאורסון]], הזהיר אותו עוד בשנות ה-40 לסכור את פיו פן יבולע לו: "יצחק, עזוב את הסיפור הזה, מדובר כאן במלחמת אחים. [[אליהו גולומב]] ו[[דב הוז]] יחסלו אותך אם תצא נגדם"{{הערה|כך דברי חנקין בפני [[אוריאל בן-עמי]] כפי שהובאו בספרו של בן עמי, "שאגה אחרונה במטולה"}}. חנקין גם שיתף במידע את [[חיים גורי]], [[יוסף נדבה]] ו[[ועדת בכור]].
 
== בספרות ==
הסבר יוצא דופן לרצח ארלוזורוב מופיע ברומן היסטורי שכתב טובי נתן.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = טובי נתן|שם = מי רצח את ארלוזרוב|מו"ל = הוצאת מטר|שנת הוצאה = 2013}}}} נתן מעלה את ההשערה כי סוכנים [[נאצים]] שנשלחו על ידי [[יוזף גבלס]] או אשתו [[מגדה גבלס]] היו מבצעי הרצח. מגדה גבלס נקראה לפני נישואיה בשם מגדה פרידלנדר, על שם בעלה היהודי של אמה, מקס פרידלנדר, שהיה לאביה החורג. היא הייתה חברתה ללימודים של ליזה, אחותו של ארלוזורוב, והייתה מיודדת גם עם [[חיים ארלוזורוב]]{{הערה|[http://benyehuda.org/arlosoroff/047.html מכתבו של ארלוזורוב מ-21 במאי 1933], באתר [[פרויקט בן-יהודה]]}}, והרצח נועד לטשטש את היחסים שהיו בין ארלוזורוב למגדה. בספר נטען כי היחסים ביניהם היו קרובים יותר מיחסי ידידות וכי הרצח בוצע אולי כנקמה אישית של גבלס בארלוזורוב. בביקורו ב[[גרמניה הנאצית]] נועץ ארלוזורוב עם ד"ר [[רוברט ולטש]], עיתונאי נודע וממנהיגי יהדות גרמניה, האם ראוי לו לפנות למגדה גבלס, כדי להשתמש בהשפעתה האישית להצלת רכוש יהודי, וכדי שתשפיע על בעלה, שר התעמולה הנאצי, שירכך את מתקפותיו האנטישמיות. ארלוזורוב ניסה להיפגש עמה, אך היא סירבה לכך.
 
==הנצחת ארלוזורוב בזירתבאזור הרצח==
'יעקב נחמני', המתואר בספרו של [[חיים גורי]], "הספר המשוגע", כמי ש"הראו עליו באצבע... איש שבע עלילות, ששמו הלך לפניו בין המדורות וכלי הנשק"{{הערה|חיים גורי, '''הספר המשוגע''', עם עובד, 1971, עמוד 105}}, הוא בן דמותו של [[יצחק חנקין]] המתאר בפני המספר, גורי, המבקר אותו בביתו, תוך שהוא כובש את פחדיו, את ההתוודות בפניו בכלא עכו של רוצחיו בשוגג, הערבים, של ארלוזורוב.
בשנת 2009, שנת ה-75 לרצח, הוצב באתר בו אירע הרצח פסל סביבתי שיצרה האמנית [[דרורה דומיני]]. לצד הפסל הוצב גם העתק תבליט ראשפורטרט של ארלוזורוב שיצר [[משה ציפר]].
 
וכך מסכם גורי את הנושא ב"הספר המשוגע": "מפעם לפעם מעלה מישהו את העניין והוא כמזכרת עוון, מציע – ´ועדת חקירה´, אך העניין יורד מעל סדר היום הגדוש לעייפה. צעירים שבנו אינם יודעים במה מדובר והזקנים מבקשים לשכוח. טעות, הכל היה טעות – הרצח, המשפט, השערוריה שנמשכה ימים רבים עד אשר נכלאה כמשוגעת עייפה בדפי העיתונים שהצהיבו". [[יוסי אחימאיר]] במאמרו, 'גורי ו"הספר המשוגע":לא היה כאן רצח פוליטי'{{הערה|[[יוסי אחימאיר]], [http://www.misdar-jabo.org/BuildaGate5/general2/data_card.php?U=no&SiteName=misdar&ItemID=717587789&ValuePage=Card4 '''גורי ו"הספר המשוגע": לא היה כאן רצח פוליטי'''], [[האומה]], גיליון 210, מאי 2018}}, מספר שבשיחה שערך זמן לא רב לאחר שהספר יצא לאור (1971) אישר לו גורי את "האמת" שהביא מפי 'יעקב', כי הטריד אותו "הצד המוסרי שבפרשה". והוסיף גורי ואמר כעיתונאי ולא כסופר: "עד עכשיו איש לא אמר דברים בצורה כזו. יש כאן, מבחינה מסוימת, אחרי שנים רבות, גילוי של אדם ששתק".
 
==הנצחת ארלוזורוב בזירת הרצח==
בשנת 2009, שנת ה-75 לרצח, הוצב באתר בו אירע הרצח פסל סביבתי שיצרה האמנית [[דרורה דומיני]]. לצד הפסל הוצב גם העתק תבליט ראש של ארלוזורוב שיצר [[משה ציפר]].
 
==ראו גם==
שורה 171 ⟵ 167:
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Haim Arlosoroff|שם ויקישיתוף=חיים ארלוזורוב}}
* {{חרות|[[שלום נתן רענן|]], [http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=HRT%2F1958%2F09%2F19&id=Ar00405&sk=EE34A7F9 הרב קוק זצ"ל בימי משפט סטבסקי], [[חרות (עיתון)|1958/09/חרות]], עמ' 4, 19|00405}} בספטמבר 1958
*[http://www.jpress.org.il/Repository/getFiles.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_TAUHE&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=DAV/1973/07/13&ChunkNum=-1&ID=Ar01202&PageLabel=12 תמיהות במשפט רצח ארלוזורוב] [[דבר (עיתון)|דבר]], 13 ביולי 1973 | [http://www.jpress.org.il/Repository/getFiles.asp?Style=OliveXLib:LowLevelEntityToSaveGifMSIE_TAUHE&Type=text/html&Locale=hebrew-skin-custom&Path=DAV/1973/07/13&ChunkNum=-1&ID=Ar01400&PageLabel=14 המשך הכתבה]
* {{דבר||תמיהות במשפט רצח ארלוזורוב|1973/07/13|01202}}, {{דבר||המשך|1973/07/13|01400}}
* {{דבר|חיים גורי|דם על החוף|1973/06/22|00213}}
* {{סרטונים}} {{נענע10|[[שי שטרן]]|שי שטרן יוצא לפתור את התעלומה: מי רצח את ארלוזורוב?|994351|27 ביולי 2013||news}}; במקור, מתוך "המגזין" עם [[אושרת קוטלר]]
* [http://www.news1.co.il/Archive/002-D-101837-00.html#PTEXT43595 תפיסת הקונספירציה] על פי [[מאיר פעיל]], באתר [http://www.news1.co.il/ מחלקה ראשונה], 17 באפריל 2015
* [[מיכאל יעקובסון]], [https://michaelarch.wordpress.com/2017/10/07/%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%95%D7%91-%D7%91%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%98%D7%94-%D7%9C%D7%A8%D7%A6%D7%97-%D7%90%D7%A8%D7%9C%D7%95%D7%96%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%91-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A3-%D7%AA%D7%9C-%D7%90/ סיבוב באנדרטה לרצח ארלוזורוב בחוף תל אביב], בבלוג "חלון אחורי", 7 באוקטובר 2017
* {{הקלטה}} ערן מינהר, [http://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=9499 חיים ומוות] - פרק על חייו ומותו של חיים ארלוזורוב ב[[פודקאסט]] "מינהר הזמן", באתר [[תאגיד השידור הישראלי]], 18 בינואר 2018
* {{סרטונים}} יפעת עמיאל, [https://youtu.be/LQY4odeLkGs ההזדמנות האחרונה לגלות מי רצח את ארלוזורוב], בערוץ [[תאגיד השידור הישראלי|כאן]], יוני 2018
 
== הערות שוליים ==