הבדלים בין גרסאות בדף "דליה כרמל"

←‏פרשת המכתב המזויף: הגהה, עריכה קלה
(←‏פרשת המכתב המזויף: הגהה, עריכה קלה)
האירועים הללו היו בגדר כישלון מהדהד של המודיעין הישראלי וניתן להם בתקשורת הכינוי "העסק הביש". בעקבות הכישלון התחוללה בישראל סערה פוליטית שקיבלה את הכינוי "הפרשה". שבמרכזה השאלה "מי נתן את ההוראה?". עיקרה של המחלוקת היה האם את ההוראה לביצוע הפעולה הכושלת נתן [[שר הביטחון]] [[פנחס לבון]], או ראש אמ"ן בנימין גיבלי. שני האישים הטיחו את האשמה על מתן ההוראה זה כנגד זה. במסגרת הטחת האשמות הדדית זו נטלה דליה כרמל תפקיד חשוב.
 
לגיבלי לא הייתה כל ראיה לטענתו שלבון נתן את ההוראה לביצוע הפעולה, והוא החליט לייצר ראיה כזאת באמצעות הכנסת זיוף להעתק מכתב ששלח בשעתו ל[[רמטכ"ל]] [[משה דיין]]. ב-[[12 ביולי]] 1954 נסע הרמטכ"ל לביקור בחו"ל. במהלך ביקורו נשלחו אליו מספר מכתבים מגיבלי אשר העתקיהם נשמרו בתיקי אמ"ן. העתק מכתבו של גיבלי לדיין מיום [[19 ביולי]] 1954 זוייףזויף על ידי מזכירתו דליה כרמל, על פי הוראתו של מרדכי בנצור. גיבלי ידע על הזיוף, ואף הורה על ביצועולבצעו. בזיוף הוכנסה למכתב המקורי בדיעבד הפסקה האומרת בין היתר: "על פי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה את החבריה של מאה שלושים ואחד".
 
[[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] [[משה שרת]] לא היה מעורב בפעולה, ונודע לו עליה אלא רק אחרי הכישלון והמעצרים. שרת ביקש לברר מי היה האחראי לתסבוכת, והקים לשם כך את [[ועדת אולשן-דורי]], שכללה את נשיא [[בית המשפט העליון]] השופט [[יצחק אולשן]], ואת הרמטכ"ל בדימוס [[יעקב דורי]]. המכתב המזויף הונח על שולחנה של ועדת אולשן-דורי, ועל פי מסקנות השניים "הכניס ספק בלבנו בדבר האשמה כי שקר בפי ראש אמ"ן". למרות הטלת הספק לא הצליחה הוועדה להגיע לחקר האמת וכתבה במסקנותיה שהוגשו לשרת ב־[[12 בינואר]] [[1955]]: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".