פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין שינוי בגודל ,  לפני שנה
אין תקציר עריכה
השום והבצל מוזכרים ב[[תנ"ך]] פעם אחת בלבד, כאחד מהמאכלים שמזכירים [[שבטי ישראל|בני ישראל]] כשהם רוצים לשוב ל[[מצרים העתיקה|מצרים]]: {{הדגשה|זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת '''הַשּׁוּמִים'''|{{תנ"ך|במדבר|יא|ה}}}}. גם החציר המוזכר בפסוק זה, הוא ממשפחת השומים, והיה בשימוש במצרים העתיקה לתיבול ולאכילה{{הערה|[[מיכאל זהרי]], [[אנציקלופדיה מקראית]], חציר, כרך ג' עמ' 272}}.
 
[[חז"ל]] מנו בשום כמה תכונות טובות: {{הדגשה|משביע, משחין, ומצהיל פנים ומרבה הזרע והורג כנים שבבני מעיים וי"א מכניס אהבה ומוציא את הקנאה|בבא קמהקמא פב א|בבא קמא פ"ב, ע"א}}. ב[[התלמוד הירושלמי|תלמוד הירושלמי]] נכתב על [[עזרא הסופר]] ש{{ציטוטון|הוא התקין שיהו אוכלין שום בלילי שבתות שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה"|{{ירושלמי|מגילה|ד|א}}}}, ולכך השום הפך למזון המיוחד ל[[סעודת ליל שבת]]{{הערה|כך עולה מדברי ה{{בבלי|נדרים|סג|ב}} על פי פירוש רש"י והר"ן, לעומתם ראו ספר [[מגן אברהם]] על {{שולחן ערוך|אורח חיים|רפ}}. הרמב"ם התנגד לאכילת שום, ולכך השמיט בהלכותיו את תקנת עזרה זו, וראו [[פירוש המשניות לרמב"ם]] על נדרים, ג', י'. (במהדורת הדפוס)}}.
 
השום הפך למאכל כה מובהק ל[[יהודים]], עד שב[[משנה]] מובא שמי שמשתמש בביטוי "אוכלי שום", הרי כוונתו ליהודים ({{משנה|נדרים|ג|י}}). אכילת השום אצל היהודים בולטת במיוחד לעומת התיעוב שהיה קיים לשום אצל [[רומא העתיקה|הרומאים]].