פתיחת התפריט הראשי

שינויים

ב-1882 התארס פרויד עם [[מרתה ברנייס]] (Bernays) מ[[המבורג]] ([[1951]]-[[1861]]), נכדתו של ה[[רב]] [[יצחק ברנייס]]. הם התארסו חודשיים לאחר שנפגשו לראשונה, כאשר ביקרה בבית משפחתו של פרויד, כידידתה של אחת מאחיותיו. שישה שבועות לאחר האירוסין, החל פרויד ל[[התמחות (רפואה)|התמחות]] ברפואה במחלקות השונות של [[בית החולים הכללי של וינה|בית החולים הכללי בעיר]], ובמשך שלוש שנים התקדם בהדרגה בסולם הדרגות עד לדרגת פְּרִיבַטְדוֹצֶנְט (Privatdozent, 'מומחה ראשון' – רופא בכיר במחלקה). במקביל עבד במכון ל[[אנטומיה]] בהדרכת ה[[רפואה פנימית|פנימאי]] [[הרמן נותנאגל|הרמן נוֹתְנַאגֶל]] (Nothnagel) ואחר כך ה[[נוירופתולוגיה|נוירופתולוג]] [[תיאודור מיינרט|תיאודור מיינֶרט]] (Meynert), שם ערך מחקרים בתחום [[המוח המוארך]] (medulla oblongata; אחד מחלקי [[גזע המוח]]) של האדם ומחלות [[עצב]]ים.
[[קובץ:Wartezimmer Freud Museum.jpg|ממוזער|275px|פנים ביתו של זיגמונד פרויד ב[[וינה|ווינה]] (כיום מוזיאון אודותיו)]]
בשנים [[1884]]–[[1887]] עסק פרויד בחקר השימושים הרפואיים של [[סם]] ה[[קוקאין]], וכתב את המאמר "על הקוקה" ("Über Coca"). הוא טען כי הקוקאין עשוי לסייע בהפחתת [[כאב]]ים, [[דיכאון]] ו[[תשישות]], ויכול לגמול אנשים המכורים ל[[מורפיום]]{{הערה|טענה זו מובאת בספר הבא: Byck, Robert. Cocaine Papers by Sigmund Freud. Edited with an Introduction by Robert Byck. New York, Stonehill, 1974.{{אנגלית}} }}. הוא רשם לחלק ממטופליו מינוני קוקאין שונים (כולל לארוסתו מרתה כאשר חשה כאבים), ואף נטל מהקוקאין בעצמו מדי פעם, כ[[סם ממריץ]] לשיפור תחושתו הכללית. אולם פרויד חש אכזבה וכישלון בתחום זה, כאשר בתקופה זו חקר עמיתו ה[[אופתלמולוג]] היהודי-אוסטרי [[קרל קולר]] (Koller) את השפעות הסם על בעלי חיים, וקצר את מרבית התהילה בגין גילויו על אודות יעילותו של הסם במהלך [[הרדמה]] מקומית ב[[ניתוח]]י [[עיניים]] עדינים. בהמשך גילה פרויד שבעקבות מינונים שרשם לידידו [[ארנסט פון פליישל-מרקסוב]] (von Fleischl-Marxow) כדי להפחית את סבלו מכאבים ואת [[התמכרות]]ו למורפיום – ידידו צרך כמויות גדולות של קוקאין והתמכר לו בסופו של דבר, מה שתרם לתחושת האשמה של פרויד, ולאכזבה מהעיסוק במחקר על הקוקאין. עם זאת, נראה כי במהלך חייו המשיך פרויד לצרוך קוקאין בעצמו מדי פעם.
 
באוקטובר [[1885]] נסע פרויד ל[[פריז]], להשתלמות בתחום מחלות עצבים אצל ה[[נוירולוג]] הנודע [[ז'אן-מרטן שארקו]], ב[[בית החולים פיטייה סלפטרייר]] (Pitié-Salpêtrière). הוא עסק במעבדתו במחקר נוירולוגי על [[שיתוק מוחין]] של ילדים ועל [[אפזיה]], אך בעיקר התוודע שם לשיטותיו של שארקו לטיפול ב[[היסטריה נשית]], ובהן ה[[היפנוזה]]. הוא התרשם מסגנונו ואישיותו של שארקו (לימים, ב-[[1889]], קרא לבנו בשם ז'אן-מרטין, על שם שארקו), וכן מהופעותיו התיאטרליות בפני חוקרים ורופאים, שבהן הדגים [[סוגסטיה]] היפנוטית על נשים שסבלו מ[[שיתוק]] היסטרי באיבר מסוים בגופן וכך ריפא אותן. השתלמות זו הייתה משמעותית ביותר עבור פרויד, ובעקבותיה החליט לעבור מעיסוק במחקר לעבודה קלינית עם מטופלים [[נוירוזה|נוירוטיים]]. בדרכו חזרה לווינה עבר פרויד ב[[ברלין]], שם עסק במשך מספר שבועות במחקר נוסף על מחלות ילדים.