תקופת המחסור בחשמל – הבדלי גרסאות

מייסד חברת החשמל, [[פנחס רוטנברג]], דגל במדיניות פיתוח מרחיבה שמטרתה הייתה להקדים את דרישות הביקוש הצפוי. ההשקעות בפיתוח ובהגדלת כוח הייצור של החברה שרוטנברג הוביל בשנות השלושים הוכיחו את עצמן במהלך שנות מלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה, שנים שבהן למרות גידול מתמשך בביקוש לחשמל, לא סבלו בארץ מן ההגבלות וההקצבות שאפיינו את אירופה באותה תקופה. פנחס רוטנברג נפטר בינואר 1942 וניהול החברה עבר לידי אחיו הצעיר אברהם שהמשיך את מדיניות הפיתוח וההרחבה, אך אי היציבות שבתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה הקשו על מימוש תוכניות הרחבה ועל גיוס כספים, בעוד שהתפתחות המשק הישראלי והגידול המהיר במספר התושבים בשל גלי העלייה יצרו דרישה גוברת לחשמל. החברה ניסתה להיערך מראש לגידול בביקוש ועם תום מלחמת העולם השנייה הוזמנו טורבינות חדשות שמטרתן להגדיל אתהגדלת כושר הייצור, אך בשל בעיות במימון ההזמנות ובגלל מדיניות בריטית שנתנה עדיפות לצורכי הפיתוח והשיקום של בריטניה עצמה התעכבה הספקת טורבינות החשמל{{הערה|ספר הכלכלה הישובית לשנת תש"ז – 1947, עורך משה אטינגר, הוועד הלאומי תל אביב, עמ' 220}}. מלחמת העצמאות גם הקשתה על יכולות החברה. במהלך המלחמה רשת החשמל ספגה שלל פגיעות, חלק מעובדי החברה נפגעו או גויסו, והחברה סבלה מחובות אבודים ומלקוחות אבודים. המכה הקשה ביותר הייתה אובדן תחנת הכח ב[[נהריים]] שפגעה בכושר הייצור של החברה וגרמה לעלייה ניכרת בעלויות הייצור הממוצעות שלה, דבר שחייב את החברה להעלות את תעריפיה. אחרי קום המדינה נהיה ברור יותר שהפער בין הביקוש הגדל לחשמל לבין יכולתה של חברת החשמל לספק את הביקוש רק מחמיר. המצב בארץ, ההגבלות שהטילה ממשלת בריטניה על אישור הנפקות זרות בבורסה בלונדון, מחלוקות פנימיות בקרב התנועה הציונית והעובדה שאחרי מלחמת העולם השנייה החלו רוב מדינות אירופה להלאים את חברות החשמל שלהן הביאו לכך שחברת החשמל לא הצליחה לגייס ממשקיעים פרטיים את המימון לו נזקקה לא רק לפיתוח אלא גם לצרכים שוטפים, והיא נסמכה יותר ויותר על הממשלה ועל העלאת התעריפים ללקוחותיה.