הקרב על הבליטה – הבדלי גרסאות

במקביל למערכה סביב רכס אלסנבורן באגף הצפוני של ארמיית הפאנצר השישית, התנהלה גם לחימה עזה באגף הדרומי של דיטריך, שם פעלה דיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה. לקראת המתקפה בארדנים חולקה הדיוויזיה לארבעה צוותי קרב ניידים ("קמפגרופה"). צוות קרב פייפר, שנקרא על שם מפקדו [[יואכים פייפר]], נועד להוביל את מתקפת הדיוויזיה, ולהוות את כוח החוד של ארמיית הפאנצר השישית כולה, ולכן היה החזק מכולם, וכלל כמעט את כל הכוח המשוריין של הדיוויזיה (למעט תותחי הסער שלה). היה זה כוח נייד רב עוצמה ומצויד במיטב הציוד הצבאי הגרמני, שכלל מרכיבים מכל החיילות.

לפי תוכנית המתקפה, כוחו של פייפר היה אמור לנצל את הבקעת החזית האמריקאית על ידי כוחות החי"ר הגרמניים, כדי לפתוח בתנועה מהירה מערבה לעבר נהר המאזמז בשעות הבוקר של היום הראשון למתקפה. אולם פקקי תנועה קשים וכישלון דיוויזיית הצנחנים ה-3 להבקיע את החזית האמריקנית באזור פרצת לוסהיים גרמו לעיכוב של 24 שעות בלוח הזמנים של צוות קרב פייפר. הוא החל בתנועתו לעומק השטח האמריקני רק ב-17 בדצמבר בבוקר. לאחר שכבש הכוח את הכפר הונספלד, סטה פייפר צפונה מנתיב התקדמותו המתוכנן לעבר בולינגן, שם נמצא מצבור אספקה אמריקאי גדול. הגרמנים תפסו שם כמות גדולה של דלק, ותדלקו מחדש את הטנקים וכלי הרכב שלהם, ולאחר מכן חידשו את התקדמותם מערבה. במהלך ה-[[17 בדצמבר]] התקדם צוות קרב פייפר לעומק כ-50 ק"מ מקו ההתחלה שלו, ההתקדמות העמוקה ביותר שהושגה על ידי הכוחות הגרמניים בארדנים במהלך אותו יום, והגיע עד לפאתיפאתי סטוואלו, מרחק של כ-70 ק"מ מיעדו הראשוני על נהר מז.

ב-18 בחודש חצה צוות קרב פייפר את הגשר על נהר אמבלב בסטוואלו, אך נכשל בניסיונו לחצות את הגשרים על נהר אמבלב ונהר סאלם בטרואה פון, לאחר שהאמריקנים פוצצו שני גשרים באזור זה. כעת הפרידו רק שני גשרים בין פייפר למז: אחד מעל נהר אורת ונוסף מעל נהר ליאן (Lienne). לאחר שהאחרון פוצץ על ידי חיילי הנדסה אמריקאיים בעת התקרבות הגרמנים אליו, המשיך פייפר צפונה ללה-גלייז וסטומון (Stoumont), מערבית למלמדי. בשעות הלילה כבשו האמריקנים מחדש את סטאוולו, ובכך ניתקו למעשה את צוות קרב פייפר ואת צוות קרב קניפל, שנע בעקבותיו, מעורפם. למחרת בבוקר, ה-19 בדצמבר, כבש פייפר את סטומון, אך ניסיונו להמשיך לנוע מערבה, במטרה להגיע לגשר נוסף על נהר אמבלב, נבלם על ידי כוח שריון אמריקני מאולתר, והוא נאלץ לסגת חזרה ללה-גלייז. במהלך שלושת הימים הבאים ניסו נואשות יחידות מדיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה נואשות לחבור לכוח פייפר ולהעביר לו אספקה, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו. לבסוף, בליל 23/24 בדצמבר, לאחר שהתחמושת והדלק של הטנקים שלו אזלו, נסוג פייפר יחד עם שמונה מאות מאנשיו ברגל בחסות החשיכה דרך היערות בחזרה לקווים הגרמנים. הוא הותיר מאחוריו את כל כלי הרכב והציוד הכבד שלו, 300 פצועים ו-170 שבויים אמריקנים{{הערה|Rawson, עמ' 69-68}}. כוח פייפר, שחדר עמוק יותר מכל יחידה אחרת מהארמייה השישית והיה קרוב להגשמת יעדיו, נכשל ונאלץ לסגת.

המתקפה כללה, כאמור, גם מבצעי הטעיה – מבצע "גרייף" ו"שטרוסר" – שתפקידם היה זריעת בלבול וחשדנות בתוך הכוחות האמריקאיים, ותפיסה של גשרים על נהר המז. בעוד פקקי תנועה מאחורי החזית מנעו את תפיסת הגשרים, ב-[[21 בדצמבר]] ציווה דיטריך ליחידת הקומנדו בפיקודו של איש האס.אס [[אוטו סקורצני]] (שנקראה בריגדת הפאנצרים 150) לתפוס את מלמדי ולפתוח את הדרך ל[[ליאז']]. באותו יום התקדמו אנשיו של סקורצני – במדים ובכלי רכב אמריקאיים, וברכביםובכלי רכב גרמניים שהוסוו כך שידמו כלי רכב אמריקאיים – לגזרת חטיבה 120 האמריקאית (מדיוויזיה 30), אך נבלמו במקומם.

גם יחידת הצנחנים שמנתה 800 איש, בפיקודו של פרידריך פון דר היידטה, לא הצליחה למלא את תפקידה והשפעתה על המבצע הייתה כמעט מבוטלת. היחידה הוצנחה בלילה בשטחי העורף של האמריקאים, ונתפזרהוהתפזרה מחמת אש נ"מ כבדה עד כדי כך שלא הצליחה להתארגן. מבצעים הללואלו אמנם לא השפיעו כהוא זה על מהלך הקרב, אך עוררו אווירה של פרנויהפחד מפני גיס חמישי, וגרמו לחשדנות ולאמצעי ביטחון מוגזמים בקרב בעלות הברית. מספרכמה מחייליו של סקורצני שנשבו, הטעו את חוקריהם וטענו כי אחדאחת המטרות שלהם הייתה לחטוף או להתנקש בגנרל אייזנהאואר. עקב כך תוגברה רבותמאוד האבטחה סביבו{{ביאור|חלק מחייליו של סקורצני שנתפסו במדים אמריקניים נורו במקום ואחרים הועמדו לדין צבאי והוצאו להורג. סקורצני עצמו נשפט על ידי בית דיו אמריקני בדכאו ב-1947 אך זוכה}}.

בעקבות הכישלון של ארמיית הפאנצר השישית בשבוע הראשון למתקפה, הבין מפקד קבוצת ארמיות B, פילדמרשל מודל, שאם ברצונו להבקיע במקום כלשהו, הדבר חייב להיעשות בגזרה של הארמייה של מנטויפל, ולא בגזרה של דיטריך{{הערה|הסטינגס, עמ' 369}}. לפיכך הוא הטיל לפיכך את המאמץ העיקרי על ארמיית הפאנצר החמישית, בעוד משימתה של ארמיית הפאנצר השישית כעת הייתה להבטיח את אגף ימין של ארמיית הפאנצר החמישית.

במרכז חזית המתקפה הגרמנית תקפה ארמיית הפאנצר החמישית, בפיקוד האסו פון מנטויפל, גזרה ברוחב כ-32 ק"מ, עליה הגנו [[הדיוויזיה ה-106 (ארצות הברית)|הדיוויזיה ה-106]] ושני רגימנטים (110 ו-112) מדיוויזיית החי"ר ה-28. הדיוויזיה ה-106 תפסה את הקו פחות משבוע לפני פתיחת המתקפה הגרמנית, והייתה חסרת כל ניסיון קרבי, ואילו הדיוויזיה ה-28 הוצבה בארדנים כדי להתאושש מהלחימה הקשה בה השתתפה ביער הורטגן, לאחר שספגה במהלכה למעלה מ-6,000 אבידות. לכוחותיו של מנטויפל הייתה עדיפות מספרית מכריעה הן באנשים והן בציוד על המגנים האמריקאים – הם כללו 4 דיוויזיות חי"ר ושלוש דיוויזיות פאנצר בדרג הראשון של המתקפה – מול שתי דיוויזיות חי"ר שנפרסו בדלילות. המאמץ המישניהמשני של ארמיית הפאנצר ה-5 נועד להתבצע באגפה הימני (הצפוני). [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה-66]] (שכלל את דיוויזיות הפולקסגרנדיר [[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-18 (ורמאכט)|18]] ו[[דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-62 (ורמאכט)|ה-62]] בסיוע גדוד תותחי סער) נועד לכתר ולהשמיד את הכוחות האמריקאים בבליטת שניי אייפל, ולאחר מכן להשתלט על צומת הדרכים בסן-וית. המאמץ העיקרי של מנטויפל נועד להתבצע דרומה משם. [[קורפוס הפאנצר ה-58]] ו[[קורפוס הפאנצר ה-47]] (שכללו סה"כ שלוש דיוויזיות פאנצר – [[דיוויזיית הפאנצר ה-2|ה-2]] [[דיוויזיית הפאנצר ה-116|ה-116]] ו"[[דיוויזיית פאנצר להר|פאנצר להר]]" – ושתי דיוויזיות פולקסגרנדיר – 20 ו-560) נועדו להשתלט על צומת הדרכים החשובה בבאסטון, ולאחר מכן לחצות את נהר מז באזור [[נאמור]], ולנוע לכיוון צפון -מערב במגמה לכבוש את בריסל.

בגזרת [[הקורפוס ה-66 (ורמאכט)|הקורפוס ה-66]] פתחו הגרמנים בהפגזה ארטילרית על עמדות [[הדיוויזיה ה-106 (ארצות הברית)|הדיוויזיה ה-106]]. ההפגזה לא גרמה נזק רב, אך הצליחה לשבש את התקשורת בין מפקדת הדיוויזיה ה-106 בסן וית, לכוחותיה הקדמיים בשניי אייפל. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-18 נועדה ללכוד את הכוחות האמריקאים, שהחזיקו בבליטת שניי אייפל, באמצעות איגוף כפול, כאשר שתי הזרועות של תנועת המלקחיים נועדו לחבור באזור שנברג, על נהר אור. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-62, חסרת הניסיון, נועדה לסייע לזרוע הדרומית של תנועת המלקחיים. ביום הראשון של המתקפה הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות מועטה בלבד; בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17 בדצמבר חידשו הגרמנים את המתקפה ועד לשעותשעות החשיכה חברו שתי הזרועות של תנועת המלקחיים הגרמנית באזור שנברג, והשלימו את כיתור שני הרגימנטים האמריקאים (ה-422 וה-423) מהדיוויזיה ה-106 שהחזיקו בשניי אייפל.

במהלך היומיים הבאים (18–19 בדצמבר), הידקו דיוויזיות הפולקסגרנדיר ה-18 וה-62 את טבעת הכיתור סביב הכוחות האמריקאים הלכודים בבליטת שניי אייפל. בשעות הבוקר של ה-19 בחודש עשו הכוחות המכותרים מאמץ אחרון לפרוץ את טבעת הכיתור, ולחצות את המרחק הקצר שנותר עד לשנברגשנברג, אך הגרמנים פתחו עליהם בהפגזה ארטילרית כבדה, והתקדמותם נבלמה באש מתותחים מתנייעים ותותחי נ"מ גרמניים. הם הותקפו מכל העברים על ידי כוחות חי"ר גרמניים, שלכדו את הארטילריה המסייעת שלהם, ועל ידי השריון של בריגדת "משמר הפיהרר" (שנשלחה לסייע להתקפת הקורפוס ה-66 על סן-וית), ומלאי התחמושת שלהם כמעט אזל. בשלב זה החליט קולונל דשנו, מפקד הרגימנט ה-422, שאין טעם להמשיך בהתנגדות, ובשעות אחר הצהריים נכנעו שרידי שני הרגימנטים, וכ-8,000-7,000 חיילים אמריקאים, נפלו בשבי הגרמני{{ביאור|זו הכניעה השנייה הגדולה ביותר של חיילים של צבא ארצות הברית במלחמה, לאחר הכניעה בבטאן}}. קבוצות קטנות של חיילים אמריקאים, שכללו כ-500 איש, המשיכו בלחימה באזור שניי אייפל עד ה-[[21 בדצמבר]].