נצרות פרוטסטנטית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
AddMore-III (שיחה | תרומות) ←ליברליזם, נאו-אורתודוקסיה וכריזמטיות: סוף סוף הבנתי את ההבדל בין כריזמטיים לפנטוקסטלים |
←צידוק מן החסד באמונה לבדה: להצדטק -> להצטדק |
||
שורה 33:
היבט מהפכני ויסודי אחר של התפישה הפרוטסטנטית היה ראייתה את תהליך הצידוק של האדם החוטא בפני האל (יוּסטיפיקציה) כפועל יוצא של "חסד אלוהים לבדו" (sola gratia) ובאמצעות "האמונה לבדה" (sola fide) מצד האדם. הרעיון פותח על ידי לותר ונמשך אצל כל הרפומטורים המרכזיים. הגישה הקלאסית בכנסייה הקתולית, שיוצגה על ידי הסכולסטים מאז סט. [[תומאס אקווינס]], הייתה שלמעשים טובים יש חשיבות ניכרת בצידוק. הפרוטסטנטים, לעומת זאת, קבעו כי מעשים טובים אמנם ראויים ובעלי-ערך כשלעצמם אך אין להם שום משקל בתהליך זה, המתקבל אך ורק מכח חסד האל ובאמצעות טהרת האמונה בכך – propter Christum per fidem, "על ידי המשיח, בעזרת האמונה". הצעד היחיד שהאדם החוטא והשפל יכל לעשות לקראת האל היה לקבל בכנות כי הבורא הוא זה שמושיע אותו, וכל היתר לא היה אלא תוצאה. נושא זה היה עניין לדקויות פרשניות מופלגות: הממסד הקתולי הדגיש בו[[ועידת טרנטו]] שוב את עמדתו כי הצידוק אכן נובע אך ורק מחסד האל אך מעשים טובים '''מתחייבים''' לשם כך, וכי מי שטוען שהוא יכול להיוושע על ידי האמונה לבדה או לחלופין רק באמצעות מעשים וללא אמונה הנו כופר. גם הפרוטסטנטים נאלצו להבהיר כי יש חשיבות למעשים טובים ולמוסר (אם כי לא מבחינת תהליך הצידוק) ולגנות את אלו שסברו שדי באמונה בחסד המושיע כדי להיחשב נוצרים טובים.
הציר סביבו ניבעו ההבדלים היה בשאלת היכולת האנושית להגיע לצדקות פנימית ועל טבעו של החסד. ההשקפה הקתולית הבסיסית הייתה שבעזרת החסד האלוהי, האדם ספוג החטא משתנה בפנימיותו ונעשה טוב יותר, אך לותר והפרוטסטנטים דחו זאת. לשיטתם, [[החטא הקדמון]] השחית את הטבע האנושי עד כדי כך שכל מעשיו היו בחזקת חטא והמקור היחיד לטוב היה האל. הצדקות שבאדם יכלה לנבוע אך ורק מהבורא והייתה זרה וחיצונית (iustitia aliena) במהותה; החסד היה שייך כל כולו לשמים ולא יצר שום טוב פנימי בתוך הנבראים, עניין שהרבו להדגיש. רעיון זה השתלב עם דחיית כל ההבנה הקתולית לגבי טבע הצידוק בחיים ובמוות. הכנסייה ראתה את האדם כצובר נקודות זכות במעשים טובים ובציות לאורך שנותיו ומתמרק בהדרגה מחטאיו, המולדים והנרכשים – ואם היה בכך צורך, גם סובל ומתענה לזמן קצוב ב[[פורגטוריום]] לאחר מותו, אם לא התנקה מהם בחייו – עד שהיה טהור מספיק להיות מוכר כראוי להיכנס לגן העדן. לותר וממשיכיו ראו את בן האנוש כבעל מהות דואליסטית: ספוג לבלי כפרה בחטא מטבע היותו וללא יכולת להשתחרר מכך בשום מעשה מצדו, ומאידך יכול ונצרך
הסתכלות זו הייתה גם מלאת תקווה, שכן בניתוח הפרוטסטנטי של תהליך הישועה, מסורת הכנסייה קבעה שטוב אלוהי חודר אל הנשמה ומתערבב בה. לכן, לפחות בראיית הרפורמטורים, נותר ספק באפשרות להצטדק שכן רוע האדם ושפלותו לא אפשרו לו להשיג את הכרת האל ויראתו בשלמות. דווקא ההפרדה בין הטבע האנושי הפסול ללא תקנה והחסד האלוהי המתקן והזר לו אפשרו להבטיח כי גם החוטא הנקלה ביותר (ובעיניהם, כל אדם היה כזה במעמקי ישותו) יוכל להיוושע אם יפנה אל האל. לותר עצמו גיבש השקפה זו מתוך מצוקתו האישית, כשהגיע למסקנה שלעולם לא יוכל לכפר על כל חטאיו המרובים במעשים טובים, בתפילות ובסיגופים וכל היוצא בזה, וכי אף בן-אנוש לא היה מסוגל לכך.
| |||