פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 100 בתים, לפני 10 חודשים
מ
ראה -> ראו
רב חסדא נישא בגיל 16. לימים אמר על כך{{הערה|1={{בבלי|קידושין|כט|ב}}-ל ע"א.}}:
 
{{ציטוטון|האי דעדיפנא מחבראי - דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא ל[[שטן]] גירא בעיניך}} ("זה שעדיף אני מחבריי - מפני שנישאתי בגיל 16, ולוּ נישאתי בגיל 14 - הייתי אומר ל[[שטן]]לשטן: [[חץ]] בעיניך!"). כלומר, לשיטתו, אם היה נישא בגיל הנעורים, היה יכול להתגרות בשטן מבלי שיוכל השטן לפתות אותו [[חטא|לחטוא]].
 
רעייתו הייתה בתו של רב [[חנן בר רבא]], ונכדתו של [[רב (אמורא)|רב]].{{הערה|1={{בבלי|עבודה זרה|יא|ב}}: "אמר ליה רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא: מאי קבועין הן? אמר לו, הכי אמר אבוה דאימך...". כלומר, כך אמר סבך, אבי אימך, וזו שמועה הלכתית שנאמרה שם בשם רב חנן בר רבא. רב חנן בר רבא היה חתנו של רב - מסכת חולין, צה ע"ב ועוד, "רב הוה אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה".}} החכמים למדו את ההלכה מהנהגותיה שהיו מכוונות ומדויקות על פי ההלכה כפי פסיקותיו של רב חסדא.{{הערה|{{בבלי|מועד קטן|ט|ב}}.}}
בצעירותו היה עני, ואף נמנע מאכילת [[ירקות]] כדי שלא לגרות את [[תיאבון|תיאבונו]]. [[עושר]]ו הגיע מעסק להכנת שיכר שהיה בבעלותו. כעשיר היו לו [[עבד]]ים, וגם [[שדה (חקלאות)|שדות]], שאותם מסר ל[[אריסות|אריסים]].{{הערה|1={{בבלי|שבת|קמ|ב}}; {{בבלי|פסחים|קיג|א|ללא=שם}}; {{בבלי|גיטין|מה|א|ללא=שם}}, {{בבלי|בבא קמא|צב|א|ללא=שם}}.}}
 
בשל עושרו, רב חסדא היווה מופת למצב של [[תורה]] ו[[עושר]] במקום אחד, דבר שלא היה מצוי אצל החכמים. חתנו [[רבא]] השווה בין מצבו האישי הטוב של רב חסדא לבין זה של [[רבה בר נחמני]], באומרו{{הערה|1={{בבלי|מועד קטן|כח|א}}; בתרגום.}}: חיים, בנים ומזונות, תלויים ב[[מזל]] ולא ב[[זכויות (יהדות)|זכות]]. שהרי [[רבה בר נחמני|רבה]] ורב חסדא - שניהם חכמים וצדיקים היו, וראיה לכך בכך ששניהם, כאשר התפללו ל[[גשם|גשמים]], נענו מיד מהשמים, ולמרות זאת: רב חסדא חי תשעים ושתיים שנה, רבה לעומתו חי ארבעים בלבד; בבית רב חסדא - שישים שמחות, בבית רבה - שישים [[שכול|אסונות]]. בבית רב חסדא - אפילו לכלבים הביאו מזון משובח ואף נותר, בבית רבה - כשרצו האנשים לאכול - אפילו מאכלים גרועים לא מצאו.
 
==רבותיו==
 
===שאלת נוכחותו בישיבת טבריה===
רב חסדא מסר מאמרים גם בשמו של [[רבי יוחנן]], גדול [[אמוראי ארץ ישראל]]. מסיבה זו, וממה שסיפר רב חסדא עצמו כי "למדתי אדם גדול, ומיהו - [[רבי אמי]]", סובר החוקר הרב [[אהרן היימן]], כי רב חסדא שהה ב[[ארץ ישראל]] תקופה מסוימת, ולמד תורה מפיהם. עוד מסופר בתלמוד כי אחרי פטירתו של רב הונא רבו, וההספד - שבו היה נוכח רב חסדא - העלו את ארונו לארץ ישראל; ואפשר להבין משם שרב חסדא המשיך עם מסע ה[[לווית המת|לוויה]] עד לארץ ישראל.{{הערה|1=ראו: רבי יוחנן ב{{בבלי|פסחים|קיז|א}}, {{בבלי|בבא בתרא|קכ|ב|ללא=שם}}, ועוד; רבי אמי ב{{בבלי|יבמות|כא|ב|ללא=שם}}. וכן ראו: הרב [[אהרן היימן]], '''תולדות תנאים ואמוראים''', כרך ב.}}
לעומתו טוען החוקר [[יואל פלורסהיים]], כי רב חסדא לא עלה כלל לארץ ישראל; וכי הדברים שציטט מפיו של רבי אמי שמע ממנו טרם [[עלייה לארץ|עלייתו]] של רבי אמי לארץ ישראל; הדברים שמסר רב חסדא בשם רבי יוחנן שמע כנראה מתלמידיו של רבי יוחנן שבאו לבבל; ובהלווייתו של רב הונא השתתף רב חסדא רק בשעת ה[[הספד]] ובעוד הארון היה בבבל.{{הערה|1=יואל פלורסהיים, "לתולדות חייו של רב חסדא", [[סיני (כתב עת)|סיני]], עא, עמ' קכה, קכח-קכט. הרב [[רפאל הלפרין]], "[[אטלס עץ חיים]]", כרך ג, עמ' 104.}}
 
רב חסדא עמד בקשרים עם גדולי הדור, האמוראים הבולטים שבתקופתו. בנו של רב הונא רבו, [[רבה בר רב הונא]], היה חברו של רב חסדא. פעמים רבות בתלמוד הם מוזכרים יחד, באחדות מהן מסופר שישבו בצוותא כחברי ב[[בית דין (הלכה)|בית הדין]] והפליגו יחד ב[[ספינה]]. בצעירותו של רבה בר רב הונא שלח אותו רב הונא ללמוד אצל רב חסדא, אשר הדריך אותו בענייני [[בריאות]]. רב חסדא נשא ונתן הרבה עם [[רב נחמן]] ועם [[רב ששת]]. פעמים רבות בתלמוד מסופר על מפגש של רב חסדא עם אחד מהם או עם שניים מהם.{{הערה|1=רבה בר רב הונא: {{בבלי|שבת|י|א}}, פב ע"א, {{בבלי|חולין|קב|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|שבועות|מח|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|מנחות|לו|א|ללא=שם}}, ירושלמי ברכות פרק ב הלכה א. רב נחמן: {{בבלי|עירובין|מג|ב}}, {{בבלי|סנהדרין|ח|א|ללא=שם}}. רב ששת: {{בבלי|ברכות|ל|א}}, לג ע"א, {{בבלי|עירובין|סז|א|ללא=שם}}.}}
 
כך למשל מוזכרים דיונים משפטיים בין בתי הדין של רב חסדא ורב נחמן. אחת מהם התקיימה, כאשר בבית דינו של רב חסדא בא אדם לתבוע את חבירו שהכה אותו בידית של מעדר. רב חסדא הסתפק כמה הם סכום [[תשלומי בושת|תשלומי הבושת]] על פעולה כזו, שלח לרב נחמן: כידוע, מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו ב[[ברך|ארכובתו]] של בועט שלושה [[סלע (מטבע)|סלע]]ים ל[[תשלומילתשלומי בושת]], לפי שגדולה בושת מכת הארכובה מדחיפת היד, לבעיטה (ב[[רגל]]) - חמישה סלעים, להכאה ב[[אוכף]] של [[חמור]], - שלושה עשר; אך מה דינו של המכה את חברו בידית של [[מעדר]] או במעדר עצמו? שלח לו רב נחמן: חסדא, חסדא, [[קנס (הלכה)|קנס]]א אתה מגבה ב[[בבל]]?! (תשלום הבושת נחשב ל"קנס" שאין גובים אותו בבבל מחוסר סמכות לכך).{{הערה|1={{בבלי|בבא קמא|כז|ב}}.}}
 
חבר אחר של רב חסדא היה [[רב ששת]]. מסופר שכשהיו נפגשים זה עם זה הם רעדו מפחד זה מגדולתו בתורה של זה. [[שפתיים|שפתיו]] של רב חסדא היו מרתתות מה[[ברייתא|ברייתות]] של רב ששת (שהיה בקי מאוד) ומפחד שישאלנו שאלה או יפריך את דבריו באחת הברייתות שאינו בקי בהן, ואילו רב ששת, היה מזדעזע כל גופו מפלפולו של רב חסדא.{{הערה|1={{בבלי|עירובין|סז|א}}. על פי תרגום הרב [[עדין שטיינזלץ]].}}
רב חסדא התברך בבנות, והוא לימד אותן הלכות [[צניעות (יהדות)|צניעות]]. הבנות נישאו ל[[תלמיד חכם|חכמים]] ידועים. בת אחת נישאה ל[[רמי בר חמא]], ולאחר פטירתו של רמי בר חמא נישאה ל[[רבא]]. בת אחרת נישאה ל[[עוקבא בר חמא|רב עוקבא בר חמא]], אחיו של רמי בר חמא, "ובדקו חכמים מ[[סורא]] ועד [[נהרדעא]], ולא מצאו (אחים כהנים הנשואים לאחיות כהנות), חוץ מבנותיו של רב חסדא, שהיו נשואות לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא, ואף על פי שהן היו כהנות - הם (בעליהן) לא היו כהנים".{{הערה|1=בבלי, ברכות מד ע"א; בבא בתרא יב ע"ב.}} אודות נישואיה של בתו לרמי בר חמא מסופר בתלמוד, כי בת רב חסדא הייתה יושבת בכנפי אביה. היו יושבים לפניו רבא ורמי בר חמא. אמר לה: מי מהם את רוצה? אמרה לו: את שניהם. אמר רבא: ואני אחרון. יש נוסחה שמסיימת את המעשה במלים "וכן הוה" - וכן היה. לאחר פטירתו של רמי בר חמא ולאחר שנפטרה גם אשתו הראשונה של רבא, נשא רבא את בת רב חסדא.
 
לרב חסדא היו בנים, שנמנו על ה[[אמוראים]] של הדורות הבאים. לגבי בניו [[חנן בר רב חסדא|רב חנן]],{{הערה|1=ראהראו מאמרו של הרב היימן אודותיו [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43957&hilite=30e2409e-cab0-4711-9756-e921a9e0e626&st=%D7%97%D7%A0%D7%9F+%D7%91%D7%A8+%D7%90%D7%9E%D7%99&pgnum=54 כאן]}} [[נחמן בר רב חסדא|רב נחמן]] ו[[תחליפא בר רב חסדא|רב תחליפא]], מן התלמוד עולה כי למדו לפניו.{{הערה|1=ראו לעיל בפרק "[[#תלמידיו ומוסרי הלכות בשמו|תלמידיו]]".}} שני אמוראים נוספים מוזכרים כבניו, אך בתלמוד אין מסופר שלמדו לפניו - והם [[רב מרי ורב פינחס]]. אותם שני חסידים, שיש אומרים שהיו רב מרי ורב פינחס בני רב חסדא, היו שניהם מקיימים את ההלכה האומרת שיש להעניק לשַמָּש העובד כ[[מלצר]] בסעודה מכל מין ומין, אלא שאחד מהם הקדים ונתן לו לאכול לפני הסעודה, ואילו השני היה מאחר שנותן לשמש לאכול מכל המאכלים רק אחרי הסעודה. זה שהקדים להאכיל (את השמש) - [[אליהו]] היה מדבר איתו, וזה שאיחר להאכיל - לא היה אליהו מדבר איתו.{{הערה|1=בבלי, כתובות סא ע"א.}} במקום אחר מסופר כי היה להם [[יין]] שנשדד בידי [[גויים]] באמצעות יהודי שהוכרח לסייע בכך, והמעשה בא לדין לפני [[רב אשי]].{{הערה|1={{בבלי|בבא קמא|קיז|א}}. לפי גרסתינו מדובר היה ב"רב מרי בריה דרב פנחס דרב חסדא", כלומר בנכדו של רב חסדא, ולא בשני בניו.}} במדרש מוזכר גם בן בשם רבא בר רב חסדא.{{הערה|1={{תנאים ואמוראים|ג|226|עמודים=1059}}.}}
 
שני בנים נוספים שמוזכרים כבני רב חסדא הם [[מר ינוקא ומר קשישא בני רב חסדא|מר ינוקא ומר קשישא]].{{הערה|1={{בבלי|בבא בתרא|ז|ב}}, [[תוספות]] בבא קמא קמא ע"א ד"ה לדידי.}} משמעות השמות היא "ילד" ו"קשיש", ושני הסברים ניתנו לכך:
רב חסדא היה ידוע ב[[פלפול]] ובכוח הסברות.{{הערה|1={{בבלי|ערובין|סז|א}}.}} דרכו הייתה לעסוק במדרש הכתובים ולמצוא בפסוקי ה[[מקרא]] מקור להלכות מסוימות, ולפעמים אחדות השתמש במליצת הכתוב.{{הערה|1={{בבלי|שבת|קיז|ב}}, {{בבלי|זבחים|יח|ב|ללא=שם}}, {{בבלי|עירובין|נא|א|ללא=שם}}. על פי הרב [[זאב יעבץ]], תולדות ישראל, כרך ז עמ' 138.}} כך למשל מובא בתלמוד: אמר רב חסדא: אכל [[בשר (מזון)|בשר]] - אסור לאכול (אחריו) [[גבינה]], אכל גבינה - מותר לאכול בשר. אמר לו רב [[אחא בר יוסף]] לרב חסדא: בשר שבין ה[[שיניים]] מהו? קרא עליו (את הפסוק){{הערה|1=[[במדבר]] יא, לג.}}: "הבשר עודנו בין שיניהם" (משמע שגם כשהוא בין השיניים עדיין נקרא בשר, ואסור לאוכלו עם גבינה).{{הערה|1={{בבלי|חולין|קה|א}}.}}
 
בסוגיות רבות בתלמוד עוסק רב חסדא בזיהוי מקורות [[תנא]]יים, [[משנה|משניות]] ו[[ברייתא|ברייתות]], שנאמרו באופן סתמי. הוא מצביע על ה[[תנא]]התנא שאמר אותה, ומראה שתוכנוֹ של המקור התנאי הזה תואם שיטה של תנא מסוים, ואינו מוסכם על רוב החכמים. לעיתים מצביע רב חסדא מפורשות על חוסר התאמה בין המשנה לבין שיטתו של תנא מסוים. בחלק מן המקרים יש אמורא אחר שחולק על רב חסדא בזיהוי, ולרוב זהו [[רבא]], חתנו.{{הערה|1={{בבלי|ברכות|טו|א}}; {{בבלי|יומא|יד|א|ללא=שם}}, נא ע"ב; {{בבלי|ביצה|כח|א|ללא=שם}}; {{בבלי|נדרים|פט|א|ללא=שם}}; ועוד.}} כך, לדוגמה, במשנה העוסקת בדברים האסורים ב[[יום הכיפורים]], נאמר ש"האוכל והשותה אין מצטרפין". כלומר, אם אדם אכל ביום הכיפורים פחות מהכמות המוזכרת במשנה, אינו חייב [[מלקות (הלכה)|מלקות]] או [[כרת]]. ואם שתה פחות מן השיעור (לשתייה יש שיעור אחר, המפורט שם במשנה) - אינו חייב מלקות וכרת, שאין האכילה והשתייה מצטרפים. בדיון התלמודי על משנה זו נאמר{{הערה|1={{בבלי|יומא|פא|א}} (בתרגום). המשנה שם בדף עג ע"ב.}}: האוכל והשותה אין מצטרפין. מיהו התנא (שלימד הלכה זו)? אמר רב חסדא: ב[[מחלוקת]] שנויה, ו[[רבי יהושע]] היא (שסובר ששני איסורים שהשיעור שלהם שונה אינם יכולים להצטרף. המקור של דבריו הוא לגבי דיני [[טומאה]] ב[[מסכת מעילה]])... [[רב נחמן]] אמר: אפילו תאמר שמשנה זו דעת חכמים היא (ומוסכמת על כולם. שבדיני טומאה חכמים חולקים על רבי יהושע, כי טומאה היא דבר אחד גם אם השיעור שונה, אבל ביום הכיפורים מדובר בשני איסורים שונים לגמרי).
 
רב חסדא התנגד לגישה שדינים מסוימים - כגון [[הקדש (הלכה)|הקדש]], [[טומאה]] ו[[קידושין]] - יכולים לפקוע מעצמם בלא מעשה, גישה שהובילו [[רבי יוחנן]] ותלמידיו, ובבבל נאמרה בדרך-כלל מפיו של [[רבה בר נחמני]]. את התנגדותו ביטא רב חסדא לא אחת במלים {{ציטוטון|מאן ציית לך ולרבי יוחנן רבך?}} - מי יציית לך ולרבי יוחנן רבך? לרוב מתפתח בעקבות זאת דיון תלמודי בבירור דעתו של רבי יוחנן מול דעתו של רב חסדא.{{הערה|1=כגון: {{בבלי|נדרים|נט |א}},{{בבלי|מעילה|יב|א}}, {{בבלי|פסחים|לג|ב}}, {{בבלי|קידושין|נט|ב}}. המובאה שלהלן היא מן {{בבלי|שבועות|י|ב}} (בתרגום).}} אמר [[עולא]] אמר רבי יוחנן: [[קרבן תמיד|תמידין]] שלא הוצרכו לציבור (שנשארו מיותרים) - נפדים תמימים. ישב רבה ואמר את השמועה ההלכתית הזאת. אמר לו רב חסדא: מי יציית לך ולרבי יוחנן רבך? וכי קדושה שבהן להיכן הלכה?!
נוסח [[תפילת הדרך]] מסר [[רבי יעקב (אמורא)|רבי יעקב]] בשמו של רב חסדא{{הערה|1={{בבלי|ברכות|כט|ב}}.}}: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מאי תפילת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן ל[[ספירה (קבלה)#חסד|חסד]] ול[[רחמים]] בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפלה.
 
בין הנחת [[תפילין]] של יד לתפילין של ראש אסור לדבר. והוסיף רב חסדא{{הערה|1={{בבלי|זבחים|לו|א}}.}}: סח בין [[תפילין|תפילה]] לתפילה - חוזר ומברך (על מצוות תפילין).
 
===מדרשותיו ב[[מוסר]] ובאגדה===
רב חסדא היה עוסק רבות באגדה, והיה לו אמורא שישב לפניו והיה מסדר לפניו את אגדות התלמוד.{{הערה|{{בבלי|ערובין|כא|א}}.}}
* רב חסדא אמר: לעולם ישכים אדם ב[[יום שישי|ערב שבת]], לטרוח ולזמן הוצאת שבת להוצאת [[שבת]]. הוא הביא ראיה לכך מ[[פרשת המן]]. זמן לקיטת ה[[מן]], הייתה בשעת [[בוקר]] מוקדמת כמו שנאמר {{ציטוטון|וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר}}.{{הערה|{{תנ"ך|שמות|טז|כא}}.}} על סדר ה[[יום שישי|יוםהיום השישי]] נאמר בתורה כי {{ציטוטון|וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ}}, - כלומר: מיד לאחר שיביאו את המן בהשכמה, יכינו אותו לאכילה. ומכאן, שיש להשכים ביום השישי כדי להכין את צורכי שבת.{{הערה|1={{בבלי|שבת|קיז|ב}}. {{תנ"ך|שמות|טז|ה}}.}}
* אמר רבא, ויש אומרים רב חסדא: אם רואה אדם שייסורין באין עליו - [[חשבון נפש|יפשפש במעשיו]], שנאמר "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". פשפש ולא מצא - יתלה ב[[ביטול תורה]], שנאמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". ואם תלה ולא מצא - בידוע ש[[ייסורים של אהבה|ייסורין של אהבה]] הם, שנאמר: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח".{{הערה|1={{בבלי|ברכות|ה|א}}. {{תנ"ך|איכה|ג|מ}}; {{תנ"ך|תהילים|צד|יב}}; {{תנ"ך|משלי|ג|יב}}.}}
* אמר רב חסדא: בדור [[המבול]] לא נגזרה גזרה על [[דגים]] שֶׁבַּ[[ים|יָּם]], שנאמר: "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים.{{הערה|1={{בבלי|זבחים|קיג|ב}}; {{תנ"ך|בראשית|ז|כב}}.}}
חטא ה[[גאווה]] וגסות הרוח היה נחשב אצלו כחטא חמור ביותר; אודות כך הוא אמר, שכל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר:{{הערה|1={{תנ"ך|תהילים|קא|ה}}.}}: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי 'אותו' אלא 'אִתו לא אוכל'. יש שגורסים דרשה זו על מספרי [[לשון הרע]], שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית".{{הערה|1={{בבלי|סוטה|ה|א}}. יש אומרים שמדובר באמרה של [[מר עוקבא]] (ראו בתלמוד שם).}}
 
הוא ייחס את סילוק ה[[שכינה]] מעם ישראל לחטאי עריות. הוא הסביר, שבתחילה, קודם שחטאו [[עם ישראל|ישראל]] (ב[[עריות]]) - הייתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר: {{ציטוטון|כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך}}, כיוון שחטאו - נסתלקה שכינה מהם, שנאמר: {{ציטוטון|ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך}}.{{הערה|1={{בבלי|סוטה|ג|ב}}; {{תנ"ך|דברים|כג|טו}}.}} במיוחד היה חמור בעיניו [[ניבול פה]]. הוא היה אומר: כל [[ניבול פה|המנבל את פיו]] - מעמיקין לו [[גיהנם]], שנאמר "שׁוּחָה עמֻקה פי זרוֹת".{{הערה|1={{בבלי|שבת|לג|א}}; {{תנ"ך|משלי|כב|יד}}.}}
 
===הוראותיו והנהגותיו האישיות ובענייני העולם===