יהדות רפורמית – הבדלי גרסאות

דחיית האמונה בביאת המשיח ובשיבה לציון כדי לחדש את עבודת הקרבנות וראיית הגלות כהגשמת שליחות ישראל להפיץ את האמונה בגויים הובילו ליחס עוין מצד הרפורמים כלפי ה[[ציונות]] כשזו הופיעה על הבמה בשנותב[[שנות ה-90 של המאה ה-19]]. אף כי [[קאופמן קוהלר]] חתם ב-1891 על עצומה לסיוע להתיישבות יהודית בארץ ותמך בהגירת יהודי רוסיה ורומניה אליה, הוא שלל את הציונות הפוליטית.{{הערה|שם=קוה}} לא פחות מכך, התנגדו רבניהם לניסיון הציוני לחלן את עצם היהדות; ב-1909 כתב הרב דוד פיליפזון כי "תהא זו אשר תהא, היא קודם כל דת."{{הערה|Ezrah Mendelsohn, '''On Modern Jewish Politics''', Oxford Uni. Press, 2011. עמ' 84.}} ב-1897 הוביל שיתוף פעולה מוצלח בין האורתודוקסים לליברלים בגרמניה, שזנחו לזמן מה את המחלוקות ביניהם, לכך ש[[הקונגרס הציוני העולמי הראשון]] הועבר מ[[מינכן]], בה נועד להיערך, ל[[בזל]] שב[[שווייץ]]. [[רבני המחאה]] שיצאו נגד הרצל באו משני המחנות. איגוד הרבנים בארצות הברית יצא בשנת [[1917]] בהצהרה שקבעה, מבלי להזכיר את הציונות במפורש, שיש להוקיע "כל פירוש בלתי-דתי או אנטי-דתי שניתן ליהדות ולשליחות ישראל בעולם". קלוד מונטיפיורי עשה כל שביכולתו כדי לסכל את מתן [[הצהרת בלפור]]. בו בזמן פעלו מנהיגים רפורמים כ[[אבא הלל סילבר]] ו[[יהודה ליב מאגנס]] בעד התנועה לעצמאות; גם בתקופה הקלאסית היו ציונים רבים ב-CCAR ובהיברו יוניון קולג'.{{הערה|שם=קוה}} הציונים עצמם רחשו איבה לזרם בין היתר בשל השפעתו הרבה של ההיסטוריון ה[[קונסרבטיבי]] [[היינריך גרץ]] על המחשבה הלאומית. גרץ תיעב את גייגר והולדהיים וקרא לאחרון "האויב הגדול ביותר ליהדות שקם מאז [[שאול התרסי]]."