ליאונרד ברנשטיין – הבדלי גרסאות

בנובמבר [[1943]], זמן קצר לאחר שנבחר לעוזר המנצח של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, עלה על דוכן המנצחים להופעתו הראשונה בגלל מחלתו של [[ברונו ולטר]]. הוא זכה להצלחה גדולה ולפרסום מיידי, מאחר שהקונצרט שודר ב[[שידור חי]] ברדיו בערוץ הארצי. ב-[[1947]] הוא ניצח ב[[תל אביב]], בפעם הראשונה, על [[התזמורת הפילהרמונית הישראלית|התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית]] (בימי [[המנדט הבריטי]]) והחל בכך את קשר חייו עם [[ישראל]]. המעבר לארץ ישראל היה אפשרי בזמנו אך ורק דרך מצרים, ותמיכתו של ברנשטיין ב[[ציונות]] גרמה לשגרירות המצרית בפריז לסרב לאשר לו [[אשרה (ויזה)|ויזה]] ללא התערבותו של פקיד אמריקאי, שאהב את יצירתו. בשנת [[1948]] ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני חיילים בקונצרט פתוח שנערך ב[[העיר העתיקה (באר שבע)|עיר העתיקה]] של [[באר שבע]]. לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] החלה הקריירה הבינלאומית של ברנשטיין לפרוח. ב-[[1949]] ניצח על הבכורה העולמית של "[[סימפוניית טוראנגלילה]]" של [[אוליביה מסייאן]]. ב-[[1957]] ניצח על קונצרט הפתיחה של [[היכל התרבות]] בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם [[התזמורת הפילהרמונית הישראלית]]. בדצמבר [[1963]] ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו, "[[הסימפוניה השלישית (ברנשטיין)|קדיש]]", עם זמרת ה[[סופרן]] [[ג'ני טוראל]], ה[[קריין|קריינית]] [[חנה רובינא]], מקהלה מעורבת ו[[מקהלת צדיקוב|מקהלת הילדים על שם צדיקוב]]. במהלך החזרות על "קדיש", ב-[[22 בנובמבר]] 1963, [[רצח קנדי|נרצח הנשיא]] [[ג'ון קנדי]], והפרק השלישי של הסימפוניה, שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים, [[הקדשה (יצירה)|הוקדש]] "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי".

ב-[[1958]] התמנה ברנשטיין ל[[מנהל מוזיקלי|מנהל המוזיקלי]] של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, עמדה שבה החזיק עד [[1969]]. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב ב[[ארצות הברית]] הודות לאחד ממפעליו העיקריים, [[תוכנית טלוויזיה|תוכנית הטלוויזיה]] הפופולרית "קונצרטים לצעירים" (בשיתוף עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק), שבה הגיש הסברים על מוזיקה, מלחינים ויצירות קלאסיות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה.

כמנצח זכה ברנשטיין להערכתם והוקרתם של מוזיקאים רבים. מעמד מיוחד היה שמור לו בין חברי [[התזמורת הפילהרמונית של וינה]] ו[[התזמורת הפילהרמונית הישראלית]], שם היה מנצח אורח קבוע. הוא נחשב מעורב במיוחד ביצירותיהם של [[גוסטב מאהלר]], [[אהרון קופלנד]], [[יוהנס ברהמס]], [[דימיטרי שוסטקוביץ']] ויצירותיו שלו. הוא שכלל גישה מקורית לעבודה על סימפוניה של מאהלר, בהצגת כל פסוק ושירתו לפני התזמורת, כדי להבהיר לנגנים את המשמעות השלמה ולהשיג את האפקט הדרוש, עם אוזן מוזיקלית מדויקת אשר לא החמיצה דבר.

ברנשטיין, שהיה ביסקסואל, ניהל בין השאר [[מאהב|פרשת אהבים]] עם [[עזריה רפפורט]] בעת שזה היה [[חייל]] צעיר, כאשר היה המדריך שלו בארץ ([[1948]]–[[1949]]{{הערה|1=יאיר טלמור, [http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=3639 לנשק את ליאונרד ברנשטיין], [[GoGay]]: תרבות ובידור, 29 בנובמבר 2005.}}). הוא נודע בקשריו עם האמן [[יוסי שטרן (צייר)|יוסי שטרן]] ועם השחקן [[דני קיי]], אך ניהל קשר זוגי עם [[פליסיה מונטאלגרה|פליסיה מונטֶאָלֶגרֶה]] {{אנ|Felicia Montealegre}}, שחקנית [[צ'ילה|צ'יליאנית]]. היחסים ביניהם נגררו במשך חמש שנים עד שברנשטיין החליט בסופו של דבר להינשא בשנת 1951. היא [[גיור|התגיירה]] בעקבות נישואיהם ונולדו להם שלושה ילדים. מונטאלגרה השתתפה בביצוע הסימפוניה השלישית של ברנשטיין, "קדיש", עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק ב[[שנות ה-60]], כקריינית (תפקיד שבוצע במקור על ידי השחקנית הישראלית האגדית [[חנה רובינא]]).

ברנשטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו ב[[טנגלווד]], בברקשיירס שבצפון [[מסצ'וסטס]], ב-[[19 באוגוסט]] [[1990]]. הייתה זו [[התזמורת הסימפונית של בוסטון]] אשר ניגנה את "אינטרלוד ארבעת הימים" של [[בנג'מין בריטן|בריטן]] ואת [[הסימפוניה השביעית של בטהובן]].