אריה אליאב – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור להתפטרות |
|||
שורה 38:
כיהן כ[[חבר הכנסת]] מטעם [[מפא"י]] ו[[מפלגת העבודה]] בשנים [[1965]]–[[1975]]. בין השנים [[1966]]–[[1967]] שימש סגן שר ב[[משרד המסחר והתעשייה]]. עמד בראש שלוש משלחות ישראליות שסייעו בשיקום אזורים, שבהם התרחשו רעידות אדמה קטלניות: [[אגאדיר]], [[מרוקו]] ([[1960]]); חבל כאזווין, [[איראן]] ([[1962]]); [[מנגואה]], [[ניקרגואה]] ([[1972]]).
ביוני 1967, לאחר [[מלחמת ששת הימים]], פנה ל[[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] [[לוי אשכול]] וציין בפניו שהעתיד ייקבע במידה רבה בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים ומשום שהוא אינו מכיר את הנושא, ביקש להתפטר, כדי ללכת ללמוד אותו. לאחר התפטרותו, במשך כחצי שנה, סייר במחנות הפליטים ונפגש עם מנהיגים פלסטיניים. במהלך התקופה הזאת, עדכן את אשכול בממצאיו והתרשמויותיו. בסיום התקופה, בתחילת 1968, נפגש עם אשכול והציע לנסות לנצל את ההלם בו מצויים הפלסטיניים, כדי לקדם איתם משא ומתן לפתרון [[בעיית הפליטים הפלסטינים|בעיית הפליטים]]. הוא גם ביקש לעמוד בראש רשות ארצית לפתרון בעיית הפליטים. אשכול התנגד ליוזמה ופטר את אליאב באמירה "שיברחו כולם"{{הערה|1=[http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4935875,00.html ריאיון עם א"ב יהושע]: "הימין באמת רוצה מדינה אחת? הימין רוצה אפרטהייד", ידיעות אחרונות, 15 במרץ 2017}}. אליאב פנה למזכירת המפלגה, [[גולדה מאיר]], אך זו אמרה לו ש"עניי עירך קודמים". בנסיבות אלה שב לפוליטיקה ובין השנים [[1968]]–[[1969]] שימש כסגן שר ב[[משרד הקליטה]]. בינואר 1970 נבחר להיות [[מזכ"ל]] מפלגת העבודה. שבועיים לאחר בחירתו התפרסם ב[[שבועון]] [[טיים מגזין]] ריאיון איתו שכלל ציטוטים שביטאו את עמדתו כלפי [[הסכסוך הישראלי-ערבי]]. גולדה מאיר, שהפכה בינתיים לראש הממשלה, ביקשה ממנו להכחיש את דבריו, אך הוא נשאר איתן בעמדתו הברורה נגד הקמת [[התנחלות|התנחלויות]] ב[[השטחים|שטחים שנכבשו]] וכך נוצר קרע עמוק בינו לבין גולדה מאיר ובכירים אחרים בהנהגת [[מפלגת העבודה]]. [[נתן אלתרמן]] יצא נגדו בלשון חריפה ללא תקדים, כינה הרצאה שאליאב נשא "שטחית ודוחה" והאשים אותו ב"יצירת עם ערבי פלשתינאי".{{הערה|"אלתרמן", דן לאור, הוצאת עם עובד/ספריית אופקים 2013, עמ' 755}} באפריל 1971 הגיש אריה אליאב את
לאחר התפטרותו הקדיש את רוב זמנו לכתיבת "[[ארץ הצבי (ספר)|ארץ הצבי]]" (יצא לאור במאי [[1972]]), שבו פרס את חזונו לעתיד [[ארץ ישראל]]. הספר עורר עניין רב וויכוח פוליטי, בעיקר על הפרקים המדיניים שבו. ב-15 בספטמבר 1973 כתב "משל קצר" (כהגדרתו האישית) - "השחף". המשל מספר על ספינת תענוגות, שמלחיה כבולים לשרשראות וחותרים ללא הרף, נוסעיה "מדושני עונג ומפוטמים" ועל גשר הפיקוד ניצבים קברניטיה "שיכורים מיין תהילתם" ו"בוטחים בעצמם ובמעמדם". רק שחף אחד המעופף מעל ראשיהם מנסה להזהיר אותם מפני השרטון שנמצא במסלול הספינה - לשווא. הוא ביקש לפרסמו בגיליון [[ראש השנה]] תשל"ד של "[[דבר (עיתון)|דבר]]", אך [[חנה זמר]], עורכת העיתון, התנגדה תחילה לפרסם אותו, בטענה שהביקורת על מנהיגי "העבודה" והמדינה שקופה, וכי אליאב התנגש זה עתה חזיתית עם אותה הנהגה. לבסוף הוסכם לפרסם את משל השחף בגיליון החג של [[שמחת תורה]]. [[מלחמת יום כיפור]], שפרצה כעבור שלושה שבועות (ב-6 באוקטובר [[1973]]), דחתה את מועד הפרסום עוד בכמה שבועות, עם פרסום העובדה שהמשל נכתב לפני המלחמה.{{הערה|"תאומי צביה", אריה לובה אליאב, הוצאת [[עם עובד]] 2005, עמ'235}}
| |||