משה בייסקי – הבדלי גרסאות

הוסמך בישראל כ[[עורך דין]] בשנת [[1953]]. בשנת [[1960]] מונה לשופט וכיהן ב[[בית משפט השלום]]{{הערה|{{מעריב||שופטי שלום חדשים|1960/07/31|01108}}}} (עד [[1968]]), ב[[בית משפט מחוזי]] (עד [[1979]]), תוך שהוא מכהן כשופט בפועל בעליון בשנת 1975{{הערה|[http://www.nevo.co.il/Law_word/law10/yalkut-2163.pdf הודעה על מינוי שופט], ילקוט הפרסומים 2163]}} ובבית המשפט העליון (עד ה-[[1 בינואר]] [[1991]]). מינויו לבית משפט העליון עורר מחלוקת, לשכת עורכי הדין בראשות [[אמנון גולדנברג]] התנגדה, אך השופט זוסמן הטיל וטו שאם בייסקי לא ימונה, הוא יפרוש מוועדת המינויים, והמינוי אושר.

לאחר עלייתו ארצה מיעט בייסקי לדבר על זכרונותיו כ[[ניצול שואה]], אך הדבר השתנה כשהעיד ב[[משפט אייכמן]] ב-[[1961]], והוא נעשה פעיל מאוד בארגונים להנצחת השואה, בין היתר ב[[יד ושם]]" (כחבר, ובהמשךובמשך כ-20 שנה כיו"ר הוועדה לציון [[חסידי אומות העולם]]) ויו"ר המכון ללימודי השואה "[[משואה (מכון)|משואה]]" (בשנים [[1992]]–[[2006]]). בכהונתו כיו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם הרחיב את ההגדרה של חסיד אומות העולם לעומת קודמו, השופט [[משה לנדוי]]. המעמד הוענק גם לאנשים שלא עמדו בסיכון ממשי כתוצאה מפעולות ההצלה, אך מעמדם נפגע; גם לאנשים שלא פעלו להצלת אדם קונקרטי, אלא מחו נגד רדיפות היהודים, התריעו והעבירו מידע על פרטי ההשמדה; וגם לאנשים שהשתייכו ל[[המפלגה הנאצית|מפלגה הנאצית]] או למנגנוני ההשמדה.