האימפריה הסאסאנית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
מ שבור -> שאפור
שורה 65:
במהלך השנים הבאות, לאחר מרידות מקומיות באימפריה, שב ארדשיר והרחיב את האימפריה החדשה שלו למזרח ולצפון מערב, וכבש את [[סיסטאן]], [[גורגן]], [[חוראסאן]], [[מרב העתיקה]], [[בלך]] ו[[חווארזם]]. הוא גם הוסיף את [[בחריין]] ו[[מוסול]] לשטח האימפריה. במערב, פלישות להארטרה, [[ארמניה]] ו[[אדיאבן]] הצליחו פחות. בשנת 230 הוא פלש לתוך שטחה של האימפריה הרומית, ומתקפת-נגד רומית שנתיים לאחר מכן הסתיימה ללא מנצח מובהק.
 
בנו של ארדשיר, [[שבורשאפור הראשון]] ([[241]]-[[272]]), המשיך להרחיב את האימפריה, וכבש את [[באקטריה]] ואת החלק המערבי של [[אימפריית קושאן]], וכן פלש מספר פעמים לשטח הרומאי. ניסיונו של הקיסר הרומאי [[גורדיאנוס השלישי]] (238-244) לכבוש בחזרה את השטח שבמורד [[חידקל|נהר החידקל]] נכשל, דבר שאיפשר לשבור להגיע להסכם שלום עם הקיסר החדש [[פיליפוס הערבי]] (244-249), על פיו קיבל תשלום מיידי של 500,000 [[דינר]] ותשלומים שנתיים נוספים. אך שבור המשיך את הלחימה נגד הרומאים וכבש את [[סוריה]] ואת [[אנטיוכיה]] ([[253]] או [[256]]). מתקפות-נגד רומאיות תחת הקיסר [[ולריאנוס]] (253-[[260]]) הסתיימו בכישלון מוחלט כאשר הצבא הרומי נוצח ב[[אדסה (יוון)|אדסה]] וולריאנוס נלכד בידי שבורשאפור, ונותר בידיו כאסיר עד סוף חייו. שבורשאפור חגג את ניצחונו ואת תפיסת הקיסר הרומי בחריטת [[תבליט]]י סלע ב[[נקש-י רוסתם]] ובבישבור, וכן כתובת מונומנטלית בקרבת [[פרספוליס (עיר)|פרספוליס]]. לאחר ניצחונו הוא פלש ל[[אנטוליה]] (260), אך נסוג משם לאחר שהרומאים ניצחוהו וכל ה[[הרמון]] שלו נשבה.
 
לשבורלשאפור הראשון היו תוכניות פיתוח שאפתניות. הוא ייסד [[עיר|ערים]] רבות, וחלקן יושבו בידי [[מהגר]]ים מהטריטוריות הרומאיות. אלה כללו [[נצרות|נוצרים]] שהיו חופשיים לנהוג על פי דתם תחת השלטון הסאסאני. שתי ערים, [[בישבור]] ו[[נישבור]], קרויות על שמו. שבורשאפור הראשון אהד בייחוד את ה[[מניכאיזם]]. הוא הגן על מאני (שהקדיש לו את אחד מספריו) ושלח [[מיסיון|מיסיונרים]] מאנכיאניים רבים אל מחוץ לאימפריה. שבורשאפור הראשון גם היה חברו של ה[[אמורא]] [[שמואל (אמורא)|שמואל]]. חברות זו סייעה לקהילה היהודית באימפריה והגנה עליהם מפני חוקים מדכאים שהונהגו כנגדם.
 
חלק מהמלכים שירשו את שבורשאפור לא המשיכו במדיניות הסובלנות הדתית שלו. [[בהראם הראשון]] ([[273]]-[[276]]), רדף אחר [[מאני]] וחסידיו, בעקבות לחצים מצד כהני הדת ה[[זורואסטריאניזם|זורואסטרית]]. בהראם הראשון כלא את מאני והורה להוציאו להורג; על פי אגדה אחת מאני מת בזמן שהיה בכלא, ואילו לפי אגדה אחרת הוא הולקה וראשו נערף.
 
[[בהראם השני]] (276-293) המשיך את מדיניותו הדתית של אביו. בתקופת שלטונו, הרומאים, בהנהגת הקיסר [[קארוס]] ([[282]]-[[283]]), בזזו את הבירה הסאסאנית קטסיפון. כמו כן, רוב ארמניה, לאחר חמישים שנה של שלטון פרסי, ניתנה ל[[דיוקלטיאנוס]] ([[284]]-[[305]]).
שורה 76:
 
===תור הזהב הראשון (309-379)===
לאחר מותו של הורמיזד השני, [[ערבים]] מהדרום החלו לפלוש לערים הדרומיות של האימפריה ולבזוז אותן. הם התקיפו אפילו את מחוז [[פארס (מחוז)|פארס]], מחוז לידתם של המלכים הסאסאנים. בינתיים, אצילים פרסים הרגו את בנו הבכור של הורמיזד השני, עיוורו את השני וכלאו את השלישי (שלאחר מכן נמלט לטריטוריה הרומאית). כס המלכות נשמר עבור ילדה של אחת מנשותיו של הורמיזד השני, שעדיין לא נולד. יש אומרים כי [[שבורשאפור השני]] ([[309]]-[[379]]) היה המלך היחיד בהיסטוריה שהומלך כבר כ[[עובר]], וה[[כתר]] הונח על בטן אמו, והילד, שנקרא על שם שבורשאפור, נולד כמלך. כשהיה צעיר, האימפריה נשלטה בידי אמו והאצילים. לאחר שהגיע לפרקו, נטל את הכוח לידיו והוכיח את עצמו תוך זמן קצר כשליט אקטיבי ויעיל.
 
שבורשאפור השני הוביל את צבאו הקטן אך הממושמע כנגד הערבים בדרום, וכך הבטיח את גבולותיה הדרומיים של האימפריה. לאחר מכן החל במסעו הראשון כנגד הרומאים במערב, בו הפרסים לא הצליחו לכבוש שטחים נוספים. מסעות אלה פסקו בשל פלישות נוודים בגבול המזרחי של האימפריה שאיימו על [[טראנסאוקסאניה]], אזור אסטרטגי חשוב מבחינת השליטה על [[דרך המשי]]. לפיכך חתם שבורשאפור על חוזה שלום עם [[קונסטנטיוס השני]] (353-361) בו הסכימו שני הצדדים שלא לתקוף זה את זה במשך תקופה מסוימת.
 
שבורשאפור צעד מזרחה לטראנסאוקסאניה כדי להלחם בנוודים המזרחיים. הוא ניצחם, סיפח שטחים חדשים כמחוז נוסף לאימפריה, והשלים את כיבוש האזור שהוא כיום [[אפגניסטן]]. בעקבות הכיבושים הללו, התפשטה התרבות הסאסאנית עצמה, ואמנות סאסאנית חדרה לטורקיסטאן והגיעה עד ל[[סין (אזור)|סין]]. שבורשאפור השני, יחד עם המלך הנווד גרומאטס, החל במסע שני כנגד הרומאים ב-[[359]], והצליח לכבוש את הערים סינגארה ואמידה. בתגובה, הקיסר הרומאי [[יוליאנוס הכופר]] ([[361]]-[[363]]) פלש עמוק לתוך השטח הפרסי וניצח את כוחותיו של שבורשאפור בקטסיפון, אך לאחר שנכשל בניסיון לכבוש את הבירה, נהרג תוך כדי נסיגה אל השטח הרומאי. יורשו [[יוביאנוס]], שנלכד בגדה המזרחית של הפרת, נאלץ להסכים להעביר את כל המחוזות שהפרסים העבירו לרומאים ב-298 וכן את סיניביס וסינגארה, על מנת להבטיח מעבר בטוח לצבאו אל מחוץ לפרס.
 
שבורשאפור השני נקט במדיניות דתית קשוחה. תחת שלטונו נחתמה ה[[אווסטה]], הכתבים הקדושים של הדת הזורואסטרית, כופרים נענשו ונוצרים נרדפו. רדיפת הנוצרים הייתה תגובה לניצור האימפריה הרומית בידי [[קונסטנטינוס הגדול]] ([[324]]-[[447]]). שבורשאפור השני, בניגוד ל[[שבורשאפר הראשון]], שהיה ידידותי כלפי יהודים - דיכא את היהודים בממלכתו, וגבה מהם מסים מופרזים.
 
בסוף שלטונו של שבור, האימפריה הפרסית הייתה חזקה מתמיד, כשאויביה ממזרח נכנעו לה וארמניה נמצאה תחת שלטון פרסי.