חומת ברלין – הבדלי גרסאות

ב[[ועידת פוטסדאם]], ביולי [[1945]], מספר שבועות לפני תום [[מלחמת העולם השנייה]], וכחודשיים לאחר [[כניעת גרמניה הנאצית]], החליטו ארבע המעצמות המנצחות: [[ברית המועצות]], [[צרפת]], [[בריטניה]] ו[[ארצות הברית]] לחלק את גרמניה ל[[אזורי הכיבוש בגרמניה|ארבעה אזורי כיבוש]]{{הערה|החלטה על חלוקה לשלושה אזורי כיבוש התקבלה כבר קודם לכן על ידי הוועדה המייעצת לאירופה ( European Advisory Commission). צרפת הוספה בוועידה כמעצמה הרביעית.}}. האזור הסובייטי כלל כשליש מהשטחים שנותרו בגרמניה{{הערה|1=חלק ניכר משטחי גרמניה טרום המלחמה הועבר לפולין ולברית המועצות}} ונכללו בו מדינות [[תורינגיה]], [[סקסוניה]], [[סקסוניה-אנהלט]], [[ברנדנבורג]] ו[[מקלנבורג-מערב פומרניה]], כשבמרכזו הבירה [[ברלין]]. עוד קודם לוועידת פוטסדאם התריע [[וינסטון צ'רצ'יל|צ'רצ'יל]], שטבע מאוחר יותר את המונח "[[מסך הברזל]]", בפני עמיתו האמריקאי, הנשיא [[הארי טרומן]], על הסכנה שבנוכחות הסובייטית בלב אירופה{{הערה|שם=ט57|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 57}}.

 

 

ברלין, שנכבשה על ידי [[הצבא האדום]] באפריל 1945 והייתה בלב אזור הכיבוש ה[[סובייטים|סובייטי]], חולקה באופן דומה לארבעה [[רובע|רבעים]], כשהאזור שבשליטת הסובייטים גדול בהרבה מהאחרים. במסגרת ההסכם לא נקבעו בכתב סידורי גישה הולמים לכוחות ארצות הברית, בריטניה וצרפת, משטחיהן שבמערב לשטחי ברלין שבאחריותן, מרחק של כמאה ושישים קילומטר בעומק השטח שבשליטת ברית המועצות. כבר מהרגע הראשון הקשו הסובייטים על המעבר החופשי של הכוחות המערביים מהאזורים שבשליטת בנות הברית במערב, דרך [[שטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה|השטחים שבשליטתם]], לברלין. משלחת אמריקאית ובה שיירה של מאה כלי רכב ומאות חיילים, שהגיעה אל נהר האלבה, ליד [[דסאו]], מיד לאחר ועידת פוטסדאם וניסתה לממש את זכותה למעבר אל העיר המחולקת, נעצרה, רק לחלק ממנה ניתן אישור מעבר, וגם אותו חלק שאושר המשיך בליווי צבאי סובייטי כמעט עד ברלין, אך נאלץ לבסוף לחזור על עקבותיו{{הערה|שם=ט57}}.