ישראל קסטנר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של 2A01:6500:A045:772C:5417:7345:4645:E93B (שיחה) לעריכה האחרונה של דגש חזק
שורה 172:
עם זאת, אגרנט הוסיף: "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט". רוצה לומר, עדיין יש מקום לדיון מוסרי בפעילותו; אולם בניגוד לדעת השופט הלוי במחוזי - לא סבר אגרנט שיש לעסוק בפרשה החורגת מהסוגיה המשפטית גרידא, האם מלכיאל גרינוולד הצליח לשכנע "אמת דיברתי". לפיכך פסק אגרנט כי גרינוולד לא הוכיח די הצורך את ההאשמות נגד קסטנר, לבד מההאשמה של הצלת נאצי לאחר השואה. על האשמה זו חמשת השופטים הסכימו פה אחד להשאיר את הקביעה כי "קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי את קורט בכר מהעונש שציפה לו בנירנברג" (עונש מוות),{{הערה|שם=Halevi|1=[http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=409 ת"פ (י-ם) 124/53 היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד], ניתן ב-22 במאי 1955.}} ובכך הוכיח המשיב את [[הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע|הגנת "אמת דיברתי"]], בניגוד להצהרתו של קסטנר בבית המשפט המחוזי.
 
הנשיא יצחק אולשן לא רק שלא הסכים עם מסקנותיו של אגרנט, אלא אף ביקר בחריפות את הדרך בה ניהל השופט הלוי את המשפט. הוא קבע כי מכמה בחינות התנהל המשפט שלא בהתאם לכללי הפרוצדורה המקובלות. לטענתו, השופט הלוי קיבל עדויות בלתי רלוונטיות וכן התיר ניהול "חקירות ממושכות לאין קץ בנוגע לדברים של מה בכך". אולשן ביקר אף את החלק המוגזם שנטל הלוי בחקירת שתי וערב של רוב העדים. עם זאת ציין בפסק דינו כי "בית המשפט לא בא לתת תעודת יושר לקסטנר, או תעודת אישור להערכת פועלו... ועדה חוקרת ציבורית - בפניה יכול היה קסטנר להתגונן כצד ולא כעד סתם - הייתה יותר מתאימה בשביל לדון בכל אלה. ובנידון זה תמים דעים אני עם עו"ד תמיר בא כח המשיב שהציע זאת באחד השלבים במהלך המשפט בערכאה הראשונה".{{הערה|1=מתוך פסק הדין של נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק אולשן.}}
 
פסק הדין תרם תרומה חשובה לתדמיתו ההיסטורית של קסטנר, ובעיני רבים כבר לא נחשב כמי שמכר את נפשו לשטן, אלא כאיש אמיץ שכדברי השופט [[שניאור זלמן חשין]] בפסק הדין: