הכנסת הראשונה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1תת- |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
{{פירוש נוסף|נוכחי=אספה שהתקיימה ב-1948|אחר=שלוש אספות שהתקיימו ב-1918|ראו=[[אספת הנבחרים#רקע היסטורי]]}}
{{כנסות וממשלות ישראל}}
'''האספה המכוננת''' הייתה הגוף
▲'''האספה המכוננת''' הייתה הגוף הפרלמנטרי הראשון של מדינת ישראל שהרכבה נקבע ב[[הבחירות לאספה המכוננת|בחירות לאספה המכוננת]]. על פי [[מגילת העצמאות]] יעדה היה לקבוע "חוקה" עד ל-[[1 באוקטובר]] [[1948]], שעל פיה יוקמו "השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה".{{הערה|'''מגילת העצמאות'''.}} בפועל הבחירות ל"אספה המכוננת" התקיימו ב-[[25 בינואר]] [[1949]], וישיבתה הראשונה התקיימה ב-[[14 בפברואר]] [[1949]] ([[ט"ו בשבט]] [[ה'תש"ט]]), בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ו[[יו"ר הכנסת|בראשה ישב]] [[יוסף שפרינצק]]. האספה "החליטה לקרוא לבית-המחוקקים הישראלי בשם 'כנסת' ואת האספה המכוננת בשם 'כנסת ראשונה'".{{הערה|[[שמואל אטינגר]], '''תולדות עם ישראל''', ג: בעת החדשה, תל אביב: [[הוצאת דביר]], 1969, עמ' 362-361.}} הכנסת חוגגת מדי שנה את יום הולדתה בט"ו ב[[שבט (חודש)|שבט]].
ישיבת הפתיחה של האספה המכוננת התקיימה ב[[בית המוסדות הלאומיים]] ב[[ירושלים]]. לאחר מכן עברה האספה ל[[בניין קולנוע קסם]] ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]], ואולם בדצמבר [[1950]] עלתה שוב לירושלים והשתכנה ב[[בית פרומין]].
==היסטוריה==
=== טרם הבחירות ===
ב-[[29 בנובמבר]] [[1947]] קיבלה [[העצרת הכללית של האומות המאוחדות]] את החלטה 181 ([[תוכנית החלוקה]]), שקבעה כי ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. בהחלטה נקבע כי בכל מדינה תוקם מועצת ממשלה זמנית שתיקח לידיה את הסמכויות השלטוניות עם הסתלקות המעצמה המנדטורית, תקים מיליציה חמושה ותקיים בתוך חודשיים לכל היותר בחירות לאספה מכוננת שתפקידה לכונן חוקה.
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - 1st session of the Knesset, held at the Jewish Agency in Jerusalem.jpg|250px|ממוזער|ימין| דוד בן-גוריון מגיע לישיבת הכנסת הראשונה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. ב-14 בפברואר 1949]]▼
התנועה הציונית קיבלה (אם כי לא בהתלהבות יתרה) את התוכנית, והחלה בהקמת המוסדות הזמניים ובתכנון המערך החוקתי של המדינה שבדרך. הוקמה "[[ועדת המצב]]", שהחלה בהכנת הקמתו של מנגון המדינה שעתידה לקום. במסגרת ועדת המצב קמו מועצות ובהן מועצה משפטית, שתפקידה היה לתכנן את המערכת המשפטית והחוקתית.
באפריל 1948 הקימה ההנהלה הציונית את [[מועצת העם]] ובה 37 חברים, כמו גם את [[מנהלת העם]] בה כיהנו 13 מחברי מועצת העם. מועצת העם הייתה רשות מחוקקת ומנהלת העם הייתה רשות מבצעת, והן ניהלו את ההכנות לקראת כינונה של המדינה.
ב-[[14 במאי]] [[1948]] התכנסה בפעם האחרונה מועצת העם לישיבה שבה [[הכרזת העצמאות|הכריז]] יושב ראש מנהלת העם [[דוד בן-גוריון]] על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא [[מדינת ישראל]]. מועצת העם הפכה ל[[מועצת המדינה הזמנית]] ומנהלת העם הפכה ל[[הממשלה הזמנית|ממשלה הזמנית]]. המועצה החלה בהכנות לבחירות לאספה המכוננת ובין היתר חוקקה חוקי בחירות ומינתה ועדת בחירות מרכזית.
=== הבחירות לאספה המכוננת ===
{{הפניה לערך מורחב|הבחירות לאספה המכוננת}}
הבחירות לא נערכו במועד שנקבע בתוכנית החלוקה או במגילת העצמאות עקב קיומה של מלחמת העצמאות. בסופו של דבר התקיימו [[הבחירות לאספה המכוננת]] ב-25 בינואר 1949. בבחירות השתתפו כ-430,000 בוחרים מתוך כ-500,000. אחוז ההצבעה עמד על כ-87%.
בבחירות זכתה מפלגת [[מפא"י]] במספר המושבים הגדול ביותר - 46 מתוך 120. מפלגת [[מפ"ם]] זכתה ב-19 מושבים, [[החזית הדתית המאוחדת]] ב-16, [[תנועת החרות]] ב-14, [[הציונים הכלליים]] ב-7, [[המפלגה הפרוגרסיבית]] ב-5, [[ספרדים ועדות מזרח]] ו[[המפלגה הקומוניסטית הישראלית|מק"י]] ב-4 כל אחת, [[הרשימה הדמוקרטית של נצרת]] ב-2, ו[[מפלגת הלוחמים|רשימת הלוחמים]], [[ויצו]] ו[[התאחדות התימנים בישראל]] ב-1 כל אחת.
=== הישיבה הראשונה ===
האספה המכוננת התכנסה לראשונה ביום [[ט"ו בשבט]] [[ה'תש"ט]] - [[14 בפברואר]] [[1949]], בשעה 16:00, ב[[בית המוסדות הלאומיים]] ב[[ירושלים]]. הישיבה נפתחה בשירת "[[התקווה]]", ולאחריה נאם נשיא מועצת המדינה הזמנית [[חיים ויצמן]] נאום נרגש שהחל במילים: {{ציטוטון|ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים}}. לאחר הנאום התקיימה הצהרת נבחרי האספה: מזכיר הממשלה הקריא את נוסח ההצהרה: {{ציטוטון|אני מתחייב להיות אזרח נאמן למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי באסיפה המכוננת}} וכל אחד מחברי האספה קם ואמר: {{ציטוטון|אני מתחייב}}. אחרי הצהרת האמונים ניגשו חברי האספה לבחור את יושב הראש, ובחרו ברוב קולות את [[יוסף שפרינצק]] מסיעת מפא"י. לאחר בחירת היושב ראש התקיים דיון בעניין מינוי סגנים ליושב ראש, ובשעה 18:00, לאחר שירת "התקווה", ננעלה הישיבה.<gallery mode="packed" heights="150">
קובץ:Consistuent Assembly 1949.jpg|ישיבת הפתיחה של האספה המכוננת
▲
=== ביטול האספה המכוננת ===
ב-16 בפברואר 1949, יומיים בלבד לאחר כינונה של האספה המכוננת, נתקבל ביוזמת מפא"י (ובעיקר ביוזמתו של דוד בן-גוריון) [[חוק המעבר]], שהפך את האספה המכוננת (גוף שייעודו לכונן חוקה) לכנסת (פרלמנט). צעד זה נתקבל בביקורת קשה מצד סיעות הכנסת, ובייחוד מצד סיעת [[תנועת החרות|חרות]]. היעדרה של חוקה בישראל היא תוצר של חוק זה, שחקיקתו הוצדקה על ידי בן-גוריון בכך ש"חוקה חדשה תכבול את ידי המחוקק"{{הערה|אבי שילון, '''בגין, 1992-1913 ''', [[הוצאת עם עובד]], 2007, עמ' 157.}}. החוק הפך את האספה המכוננת ל"כנסת הראשונה", והעניק לכנסת את סמכותה כרשות מכוננת. כאמצעי לכינון חוקה נתקבלה בכ"ח בסיוון ה'תש"י (13 ביוני 1950) החלטת הררי, כדלהלן:
{{ציטוט|תוכן=הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.|מקור=|אנגלית=|מרכאות=כן}}
=== הקמת הממשלה הראשונה ===
אחרי שהפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה, דהיינו לפרלמנט, היה צורך בהקמתה של ממשלה. מפא"י, הגדולה שבסיעות הכנסת, הייתה צריכה קואליציה בשביל להרכיב ממשלה. בן-גוריון פסל את תנועת החרות ומק"י מלהיכנס לממשלה, תוך כדי שטבע הביטוי "[[בלי חרות ומק"י]]". מפ"ם קיוותה להקים עם מפא"י ממשלה סוציאליסטית צרה אך נתקלה בדחייה ונותרה באופוזיציה. בן-גוריון החליט לפנות אל החזית הדתית, הפרוגרסיבים, הספרדים ורשימות המיעוטים. סך הכל תמכו בממשלה 73 חברי כנסת. בהסכמים הקואליציוניים נקבע שהממשלה תיתן שוויון זכויות גמור לכל אזרח, תחתור לשלום, תשמור על נייטרליות ב[[המלחמה הקרה|מלחמה הקרה]], תעודד עלייה ותאכלס את המדינה.
==== ניסיון ההתנקשות בחברי הממשלה ====
ב-12 בספטמבר 1949 הגיע צעיר בשם אברהם צפתי אל יציע הקהל של הכנסת, שלף תת-מקלע [[סטן]] מתוך מעילו וכיוון אותו אל עבר שולחן הממשלה, שם ישבו באותו הזמן ראש הממשלה ומספר שרים, אולם סדרן הכנסת צבי ציגלר הצליח להדוף אותו הצידה לפני שלחץ על ההדק. צפתי רצה לפגוע בשרי הממשלה על כך שלא דנה בתוכניתו להקמת בית מקדש לארגון [[האומות המאוחדות]].{{הערה|[[תום שגב]], '''1949 – הישראלים הראשונים''', עמ' 266, הערה.}}
=== המעבר מתל-אביב לירושלים ===
ב-13 בדצמבר 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל. ב-[[26 בדצמבר]] [[1949]] עלתה הכנסת ל[[ירושלים]]. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין [[הסוכנות היהודית]], בה התקיימה ישיבתה הראשונה. הכנסת חיפשה מקום מתאים יותר להתכנסויותיה. לאחר שנשקלו מספר אפשרויות, בכללם [[מלון המלך דוד]], נבחר שלד בית פרומין, שבנייתו הופסקה עקב המלחמה ולא המשיכה מאז. החל מ-[[13 במרץ]] [[1950]] התקיימו ישיבות הכנסת בבניין זה. אולם ה[[מליאת הכנסת|מליאה]] התמקם בקומת הכניסה של הבניין, באולם גבוה עם גלריה שיועד במקור לשמש כסניף בנק.<gallery mode="packed" heights="150">
קובץ:'Golden books' of Honour. Records stored in Zionist Executive bldgs. on King George Ave., Jer. (i.e., Jerusalem) Zionist Executive bldgs. LOC matpc.03767.jpg|[[בית המוסדות הלאומיים]]
קובץ:Tel Aviv, 1949. Demonstrerende gedemobiliseerde militairen voor het gebouw van d, Bestanddeelnr 255-1325.jpg|[[בניין קולנוע קסם]]
קובץ:Frumin House.JPG|[[בית פרומין]]
=== הקמת הממשלה השנייה ===
באוקטובר 1950 ביקש בן-גוריון להעביר את שר המסחר והתעשייה אליעזר קפלן מתפקידו, ולמנות במקומו את יעקב גרי. כיוון שבאותה תקופה, על מנת למנות שר חדש היה על הממשלה להתפטר ולהציג את עצמה מחדש עם השר להבעת אמון מחודשת, התפטרה הממשלה. לאחר מכן תוקן החוק.
הממשלה השנייה הייתה דומה מאוד בהרכבה לממשלה הראשונה, בשינויים קלים: שר החינוך זלמן שזר פרש מתפקידו, ובמקומו מונה שר התחבורה דוד רמז, שאת תפקידו מילא שר האספקה והקיצוב דב יוסף, לאחר שמשרדו בוטל. פנחס לבון מונה לשר החקלאות, משרד המסחר הופרד ממשרד האוצר, ויעקב גרי מונה לשר המסחר.
=== התפטרות הממשלה והבחירות לכנסת השנייה ===
כבר בראשית כהונתה של הממשלה השנייה נוצר בה סכסוך על רקע סמכותה של ההסתדרות לקיים זרם של חינוך דתי לילדי העולים החדשים במסגרת שיטת הזרמים בחינוך. סכסוך זה נוסף על סכסוכים נוספים בנושא הזרמים בחינוך, ובעיקר החינוך הדתי. משבר החינוך הוביל להתפטרותו של השר [[יהודה לייב פישמן מימון|יהודה מימון]], התפטרות שבן-גוריון ראה בה כאי אמון בממשלה, וכתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-14 בפברואר [[1951]]. להחלטתו של בן-גוריון להתפטר היו סיבות פוליטיות נוספות: בן-גוריון ראה בתוצאות הבחירות המקומיות של 1950, שבהן נחלשה מפא"י והתחזקה מפלגת הציונים הכלליים, כעדות לכך שהכנסת איננה מייצגת עוד את דעת הציבור. [[משה שרת]] כתב ביומנו כי הייתה זאת הסיבה המרכזית להחלטת מפא"י ללכת לבחירות.
בן-גוריון החליט שלא להקים ממשלה חדשה אלא לכהן ב[[ממשלת מעבר]] ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל [[1951]] שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-[[30 ביולי]] [[1951]]. כן הוחלט כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-[[1 במרץ]] [[1951]] רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי [[העלייה ההמונית|העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם]] בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט הוכפל בין שתי מערכות הבחירות.
==ראו גם==
שורה 33 ⟵ 69:
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}{{-}}
▲<gallery>
▲</gallery>
{{סדרה
|כותרת הקודם=הקודמת
| |||