הכנסת הראשונה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 29:
=== ביטול האספה המכוננת ===
{{הפניה לערך מורחב|חוק המעבר}}
ב-16 בפברואר 1949, יומיים בלבד לאחר כינונה של האספה המכוננת, נתקבל ביוזמת מפא"י (ובעיקר ביוזמתו של דוד בן-גוריון) [[חוק המעבר]], שהפך את האספה המכוננת (גוף שייעודו לכונן חוקה) לכנסת (פרלמנט). צעד זה נתקבל בביקורת קשה מצד סיעות הכנסת, ובייחוד מצד סיעת [[תנועת החרות|חרות]]. היעדרה של חוקה בישראל היא תוצר של חוק זה, שחקיקתו הוצדקה על ידי בן-גוריון בכך ש"חוקה חדשה תכבול את ידי המחוקק"{{הערה|אבי שילון, '''בגין, 1992-1913 ''', [[הוצאת עם עובד]], 2007, עמ' 157.}}. החוק הפך את האספה המכוננת ל"כנסת הראשונה", והעניק לכנסת את סמכותה כרשות מכוננת. כאמצעי לכינון חוקה נתקבלה בכ"ח בסיוון ה'תש"י (13 ביוני 1950) החלטת הררי, כדלהלן:
{{ציטוט|תוכן=הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.|מקור=|אנגלית=|מרכאות=כן}}
=== הקמת הממשלה הראשונה ===
{{הפניה לערך מורחב|ממשלת ישראל הראשונה}}
אחרי שהפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה, דהיינו לפרלמנט, היה צורך בהקמתה של ממשלה. מפא"י, הגדולה שבסיעות הכנסת, הייתה צריכה קואליציה בשביל להרכיב ממשלה. בן-גוריון פסל את תנועת החרות ומק"י מלהיכנס לממשלה, תוך כדי שטבע הביטוי "[[בלי חרות ומק"י]]". מפ"ם קיוותה להקים עם מפא"י ממשלה סוציאליסטית צרה אך נתקלה בדחייה ונותרה באופוזיציה. בן-גוריון החליט לפנות אל החזית הדתית, הפרוגרסיבים, הספרדים ורשימות המיעוטים. סך הכל תמכו בממשלה 73 חברי כנסת. בהסכמים הקואליציוניים נקבע שהממשלה תיתן שוויון זכויות גמור לכל אזרח, תחתור לשלום, תשמור על נייטרליות ב[[המלחמה הקרה|מלחמה הקרה]], תעודד עלייה ותאכלס את המדינה.<gallery mode="packed" heights="150">
קובץ:First Government of Israel on May 1, 1949.jpg|ממשלת ישראל הראשונה בישיבתה
קובץ:Ben-Gurion.jpg|ראש הממשלה [[דוד בן-גוריון]]
</gallery>
==== ניסיון ההתנקשות בחברי הממשלה ====
שורה 39 ⟵ 44:
=== המעבר מתל-אביב לירושלים ===
{{הפניה לערך מורחב|הכרזת ירושלים כבירת ישראל}}
ב-13 בדצמבר 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל. ב-[[26 בדצמבר]] [[1949]] עלתה הכנסת ל[[ירושלים]]. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין [[הסוכנות היהודית]], בה התקיימה ישיבתה הראשונה. הכנסת חיפשה מקום מתאים יותר להתכנסויותיה. לאחר שנשקלו מספר אפשרויות, בכללם [[מלון המלך דוד]], נבחר שלד בית פרומין, שבנייתו הופסקה עקב המלחמה ולא המשיכה מאז. החל מ-[[13 במרץ]] [[1950]] התקיימו ישיבות הכנסת בבניין זה. אולם ה[[מליאת הכנסת|מליאה]] התמקם בקומת הכניסה של הבניין, באולם גבוה עם גלריה שיועד במקור לשמש כסניף בנק.<gallery mode="packed" heights="150">
קובץ:'Golden books' of Honour. Records stored in Zionist Executive bldgs. on King George Ave., Jer. (i.e., Jerusalem) Zionist Executive bldgs. LOC matpc.03767.jpg|[[בית המוסדות הלאומיים]]
קובץ:Tel Aviv, 1949. Demonstrerende gedemobiliseerde militairen voor het gebouw van d, Bestanddeelnr 255-1325.jpg|[[בניין קולנוע קסם]]
קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - Second session of the Knesset.jpg|המליאה בבניין קולנוע קסם
קובץ:Frumin House.JPG|[[בית פרומין]]
קובץ:PM address the Knesset 1964.jpg|המליאה בבית פרומין
</gallery>
=== הקמת הממשלה השנייה ===
{{הפניה לערך מורחב|ממשלת ישראל השנייה}}
באוקטובר 1950 ביקש בן-גוריון להעביר את שר המסחר והתעשייה אליעזר קפלן מתפקידו, ולמנות במקומו את יעקב גרי. כיוון שבאותה תקופה, על מנת למנות שר חדש היה על הממשלה להתפטר ולהציג את עצמה מחדש עם השר להבעת אמון מחודשת, התפטרה הממשלה. לאחר מכן תוקן החוק.
הממשלה השנייה הייתה דומה מאוד בהרכבה לממשלה הראשונה, בשינויים קלים: שר החינוך זלמן שזר פרש מתפקידו, ובמקומו מונה שר התחבורה דוד רמז, שאת תפקידו מילא שר האספקה והקיצוב דב יוסף, לאחר שמשרדו בוטל. פנחס לבון מונה לשר החקלאות, משרד המסחר הופרד ממשרד האוצר, ויעקב גרי מונה לשר המסחר.<gallery mode="packed" heights="150">
קובץ:Israel 2nd government.jpg|התמונה הקבוצתית של ממשלת ישראל השנייה
קובץ:Ben-Gurion.jpg|ראש הממשלה [[דוד בן-גוריון]]
</gallery>
=== התפטרות הממשלה והבחירות לכנסת השנייה ===
{{הפניה לערך מורחב|הבחירות לכנסת השנייה}}
כבר בראשית כהונתה של הממשלה השנייה נוצר בה סכסוך על רקע סמכותה של ההסתדרות לקיים זרם של חינוך דתי לילדי העולים החדשים במסגרת שיטת הזרמים בחינוך. סכסוך זה נוסף על סכסוכים נוספים בנושא הזרמים בחינוך, ובעיקר החינוך הדתי. משבר החינוך הוביל להתפטרותו של השר [[יהודה לייב פישמן מימון|יהודה מימון]], התפטרות שבן-גוריון ראה בה כאי אמון בממשלה, וכתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-14 בפברואר [[1951]]. להחלטתו של בן-גוריון להתפטר היו סיבות פוליטיות נוספות: בן-גוריון ראה בתוצאות הבחירות המקומיות של 1950, שבהן נחלשה מפא"י והתחזקה מפלגת הציונים הכלליים, כעדות לכך שהכנסת איננה מייצגת עוד את דעת הציבור. [[משה שרת]] כתב ביומנו כי הייתה זאת הסיבה המרכזית להחלטת מפא"י ללכת לבחירות.
| |||