ספר מוקלט – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הסבת תג ref לתבנית:הערה (תג) (דיון) |
מ הוספת קישור לזכויות יוצרים |
||
שורה 7:
יו"ר ועדת הספריות האמריקניות לנושא העיוורים אדוורד מ. פיטרסון כתב בשנת 1934 מאמר בשם "הספר המדבר{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=EDWARD M. PETERSON|שם=The Talking Book|כתב עת=Bulletin of the American Library Association|כרך=28|עמ=243–244|שנת הוצאה=1934|קישור=http://www.jstor.org/stable/25688189}}}}" ובו הציע תחזית אופטימית "באמצעות לימוד קפדני של הנושא, ספרנים יפתחו דרכים ואמצעים להרחיב את השימוש הספרים מדברים ככלי עזר לספרות המודפסת, ועל ידי כך יביאו ידע, לימוד, תרבות והנאה לכל אדם המעוניין בכך".
בהתחלה, מבחר הספרים המוקלטים היה מצומצם מאוד בגלל עלויות ההפקה והתשלום לקריינים וכן בגלל בעיות של [[זכויות יוצרים]]. הפצתם של הספרים הייתה מוגבלת לעוורים בלבד. ההתפתחות העיקרית בתחום חלה בשנת 1975, כאשר החלו למכור ספרים מוקלטים על גבי קלטות. הספרים התחבבו על נוסעים בנסיעות ארוכות ויצאו מהתדמית של ספרים לבעלי מוגבלויות או לעצלנים. ספרי שמע הפכו למוצר צריכה לאנשים עסוקים שהאזינו לספרים תוך כדי ביצוע מטלות נוספות{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.hup.harvard.edu/catalog.php?isbn=9780674545441|כותרת=The Untold Story of the Talking Book — Matthew Rubery|אתר=Harvard University Press|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=2018-04-04}}}}.
מסקר שערכה החוקרת הלן אֵרון (Aron) בשנת 1992 עלה כי צרכני הספרות המוקלטת היו בעיקר גברים מבוגרים, משכילים ומבוססים שמבלים זמן רב מדי יום בנסיעה לעבודה. הם קראו גם ספרים מודפסים וספרי השמע היו תוספת לקריאה{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=Helen Aron|שם=Bookworms Become Tapeworms: A Profile of Listeners to Books on Audiocassette|כתב עת=Journal of Reading|כרך=36|עמ=208–212|שנת הוצאה=1992|קישור=http://www.jstor.org/stable/40011951}}}}.
| |||