הבדלים בין גרסאות בדף "חוקת הכמורה"

נוספו 47 בתים ,  לפני שנתיים
אין תקציר עריכה
מ (בוט החלפות: \1אספ\2)
ב-29 במאי 1790 החלו דיונים על חוקה אזרחית לכמורה, שנועדה להחליף את [[קונקורדט]] [[בולוניה]] שנחתם עם [[פרנסואה הראשון]] ב-1516 ולהסדיר את תפקיד אנשי הדת במבנה הציבורי החדש. כמה צירים בולטים עם רקע כנסייתי, כמו האב [[אנרי גרגואר]], האב קלוד פושה וארמן קאמו, אהדו את רעיונות היאנסניזם. אגף הימין השמרני באספה, שתומכיו כונו "קפוצ'ינים", הזדעקו כבר בהתחלה, דרשו התייעצות עם האפיפיור וחלקם אף הכריז שהאסיפה מושפעת מרעיונות [[פרוטסטנטי]]ים. כשהתחוור להם שהם שוב במיעוט, חברי המועדון חדלו מלנסות להשפיע מחשש שהשתתפות תעניק לגיטימציה כלשהי. הם נסוגו מהדיונים בשאלה ב-2 ביוני, לאחר הודעה רשמית על כך של הבישוף פרנסואה דה בונאל מ[[קלרמון-פראן]], בסימן מבשר רעות לנכונות השמרנים להסכין עם המהפכה.
 
הוועדה שעסקה בחוקת הכמורה הציעה סולם שכר קבוע ושוויוני יחסית תחת המענקים השונים שבוטלו – שכר שנתי של כומר כפרי היה אמור לנוע בין 1,200 ל-6,000 ליבר, שיפור ניכר עבור רובם; שכר הבישופים הוגבל ל-12,000 והארכיבישופים ל-20,000 – ארגנה מחדש את ה[[דיוקסיה|דיוקסיות]] בהתאמה למחוזות שנוצרו וסגרה כל קהילה שהיו בה פחות מ-6,000 תושבים. על בישופים נאסר לפעול בלי התייעצות עם אסיפות, ורק ארכיבישופים היו אמורים להתמנות על ידי האפיפיור ולא בהסכמת הכפופים להם. אך התקנה מרחיקת הלכת ביותר הייתה העמדת כמרים לבחירה על ידי כל האזרחים שהתגוררו באזור בו כיהנו – כולל, פוטנציאלית, הוגנוטים[[הוגנוט]]ים, [[יהדות צרפת|יהודים]] או אף [[דאיסט]]ים. הייאנסניטים הטיפו קודם להליכי בחירות, אך בהשתתפות הכמורה לבדה. סמכויות האפיפיור על הכנסייה הצרפתית הוגבלו מאוד. כמרים מתונים ניסו להפוך את המתווה לקביל יותר: ב-9 ביוני כמעט הצליח האב קלוד ז'אקמאר לשכנע את האספה לתת לאנשי הדת קול בבחירות, ונבלם רק על ידי טיעון שהעלה [[רובספייר]], מקיצוני ה[[יעקובינים]], שיש בכך משום הותרת שריד קורפורטיבי שאינו כפוף לאומה. החרם שהטילו הקפוצ'ינים אפשר לרוב להעביר את החוקה בקלות יחסית ב-12 ביולי.
[[קובץ:Carte des prêtres assermentés en France en 1791.svg|שמאל|ממוזער|250px|מפה מודרנית של מחוזות צרפת לפי אחוז הכמרים שהסכימו להישבע לחוקה (כהה יותר - אחוז גבוה יותר של נשבעים).]]
האפיפיור [[פיוס השישי]] השתהה בינתיים מלגלות את דעתו. ב-10 ביולי שיגר אגרת גינוי פרטית אל לואי השישה-עשר, והזהיר אותו מקרע דתי. זו הגיעה ליעדה ב-23 בחודש, יום לאחר שהמלך נאם באספה והבטיח כי יתמוך בחוקה, בהתאם למדיניות הסבילה שאימץ מאז אירועי אוקטובר הקודם. הוא השיב לפיוס השישי כי הדבר בלתי נמנע וביקש הסכמה מהכס הקדוש. לואי ושריו הניחו כי פיוס יבלע את החוקה כפי שהבליג על מה שספג מ[[יוזף השני]], אך טעו. מלבד זאת שהמסמך היה קיצוני בהרבה מכל מה שנאלץ להסכין עמו, באותה שעה ממש התחזקו בוותיקן הכוחות שדגלו ב[[אולטרמונטניזם|עליונות האפיפיור]], כמו החשמן הקנאי ז'רדיל {{גר|Hyacinthe Sigismond Gerdil}}, והקיסר לאופולד השני ניצב בפני כמה מרידות על רקע המדיניות הדתית של אחיו ושלו. האפיפיור כתב לפריז שעליו להיוועץ בקולגיום הקדוש; הוא ציפה שההיררכיה בצרפת תניא או לפחות תעכב את המלך מבלי שיצטרך להתערב בעצמו. אבל בעוד שהבישופים הליברלים הזהירו מקרע והתחננו שפיוס לא יגנה את המתווה, אפילו החשמן השמרן דה בואז'לה {{צר|Jean de Dieu-Raymond de Boisgelin de Cucé}}, מראשי הקפוצ'ינים, לא היה נחרץ בפניותיו לשליט. המלך אשרר את החוקה ב-24 באוגוסט. אך הכמורה הצרפתית לא יכלה להיות בטוחה בקבלתה בטרם נשמעה דעת רומא. ב-30 באוקטובר פרסמו שלושים בישופים שהיו צירים באספה שהתנגדו לחוקה בשעתו מכתב פומבי בו הסבירו את עמדתם. תוכנו לא היה מתריס, אך קרא להתייעצות בתוך הכנסייה.